אם יש משהו שישראל יודעת לעשות טוב, זה להפוך מחאה ציבורית לקרקס משפטי עם תפאורה של כלבים נובחים ותקשורת שמכרה את נשמתה ללשכת הפרסום הממשלתית. אפשר שתשאלו אותי כאחד משלושת “מתנגדי החיסונים” שהורחקו מחייה של ד”ר שרון אלרעי-פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור, למשך חצי שנה – רק כדי לקבל מכתב שהתיק נגדי נסגר. כן, ככה זה עובד פה: חצי שנה של הרחקה, 6,000 ש”ח הוצאות משפט, והכל בשביל מה? בשביל כלום. ברוכים הבאים למדינת החוק והסדר, גרסת 2022.
הסיפור מתחיל ביום שגרתי בחיפה. סדי בן שטרית ואני החלטנו לערוך “מחאת השכמה” ליד ביתה של אלרעי-פרייס. יניב חביב ראה אותנו בשידור פייס והצטרף. סדי עמד עם מגפון וקרא טקסט מהסלולרי על מסכות לילדים וחיסונים (או “רעל”, כפי שהוא כינה את זה בבית המשפט), צילמתי מזווית ישרה, ויניב תיעד מהכביש. הכל נראה כמו סרט דוקו עצמאי קטן – עד שפרייס חזרה מטיול בוקר עם הכלב שלה. סדי הסתובב, זרק לה כמה מילות מחאה, והכלב? נו, הכלב נעצר, נבח, וגנב את ההצגה כשסדי עבר לנהל איתו “שיחה ידידותית”. פרייס נכנסה הביתה, והשכונה חזרה לשקט המופתי שלה. ניידת משטרה אפילו עברה שם ולא מצמצה. סוף סיפור, נכון? לא ממש.
למחרת, שוטרים דפקו לי בדלת עם צו הרחקה לשבוע ונלקחתי לחקירה. שבוע אחרי זה, השופט אחסאן כנעאן מבית משפט השלום בחיפה הפך את הסצנה הזו לדרמה משפטית ראויה לאוסקר: “מארב מאיים”, “הפרה בוטה של שלוות חייה”, “התקפה שלוחת רסן”. הצו הזמני הפך לקבוע לחצי שנה, המשיבים חויבו ב-6,000 ש”ח, והשופט אפילו הורה למשטרת חיפה “לחנך” את השוטרים שלא הבינו ש”הטרדת עובד ציבור” היא עניין חמור. והנה הטוויסט: לאחרונה כולנו קיבלנו מכתב שהתיק נסגר. אז מה זה היה? תרגיל באבסורד? אימון למופעי סטנד-אפ משפטיים?
אבל רגע, בואו נדבר על התקשורת – או יותר נכון, על מה שפעם קראו לעיתונאות וכיום נקרא “כתבנות” בפי מי שמכירים את ההבדל. חגית הורנשטיין, כתבת “כלבו” החיפאי, פרסמה כתבה על המקרה ב-28 באפריל 2022. הכותרת? “בית המשפט הורה על הרחקתם של מתנגדי החיסונים מאלרעי-פרייס”. התוכן? תיאור חד-צדדי של פסק הדין, ציטוטים נבחרים מהשופט, ותמונה שלנו שצילמנו בעצמנו (כנראה כי חגית לא טרחה להרים מצלמה). תגובה מהמשיבים? אפס. יכול לספר שפניתי לחבר משותף לפני הפרסום עם בקשה שהיא תקבל תגובה והוא ניסה אך היא סירבה בטענה שאני “עבריין”. עבריין? על מה? על צו הרחקה אזרחי? כנראה שחגית לא מבינה את ההבדל בין תיק פלילי לצו מנהלי – או שהיא פשוט לא רוצה להבין. ואתיקה ממילא זה לחלשים.
“בורה וכסילה שלא מבינה זכויות אדם,” אפשר שלא להסכים? זכות התגובה? חופש הביטוי? לא כשאתה “מתנגד כפייה” מול תקשורת שמכרה את עקרונותיה לטובת הסכמים עם לשכת הפרסום הממשלתית וקידוש הנרטיב.
השופט, מצדו, התאהב ברעיון שזו “הטרדה מאיימת”. הוא כתב על “גידופים”, “הכפשות אישיות”, ו”פגיעה בשלוות חייה של המבקשת ובני משפחתה, שחלקם קטינים”. הוא אפילו הציע חלופה: “תפגינו מול משרד הבריאות!” כאילו 400 מטר מהבית של פרייס יפתרו את הבעיה. אבל מה עם העובדה שהמשטרה לא ראתה שום דבר חריג בזמן אמת? או שהכלב של פרייס ניהל שיחה עם סדי בלי להגיש תלונה? כנראה שזה לא נכנס לפרוטוקול. במקום זה, קיבלנו נוסחת מידתיות משפטית שבה הנזק של “שלוות חיים” עולה על התועלת של מחאה – גם כשזו מחאה עם כלב נובח ותיק שנסגר בסוף.
ואם זה נשמע מוכר, תשאלו את נאווה רוזיליו – אבל לא תמצאו אותה בהפגנה. נאווה היא לא מהסוג שיוצא עם מגפון; היא “מוח המבצעים” שיושבת מאחורי המקלדת, מוציאה ומקבלת מידע על מיקומים של נבחרי ציבור, כולל שרה נתניהו, ומקפיצה מחאות בארץ ובעולם. ב-2025 היא קיבלה צו הרחקה דומה, והתקשורת הפכה את זה לסנסציה. ההבדל? שם זה היה נגד משפחת נתניהו, אז התקשורת התענגה על הדרמה. פה, כשאני, סדי ויניב הגענו עם מגפון וכלב נובח, נתפסנו כ”עבריינים” בלי זכות דיבור. אותו חוק למניעת הטרדה מאיימת, אותה גמישות משפטית, אבל טיפול תקשורתי שונה לגמרי. “חסידי כפייה,” אני מכנה אותם, ואני לא טועה. כשאתה לא בצד הנכון של הנרטיב, לא משנה אם אתה מפגין או מפיץ מידע – אתה מטריד.
אז מה עשיתי אחרי הצו? לא שתקתי. עברתי לתרגם מחקרים, הקמתי את האתר הזה כנגד “רדיפת מתנגדי הכפייה”, והמשכתי להילחם בדרכי. השופט אולי חשב ש-400 מטר יסגרו את הסיפור, אבל מצאתי זירה חדשה – בלי מגפונים, אבל עם הרבה יותר השפעה. והתיק? נסגר, כאמור. אז מה למדנו? שבישראל, מחאה יכולה להפוך להטרדה אם יש לך כלב נובח, שופט יצירתי, ותקשורת ששכחה מה זה עיתונאות. תשאלו את סדי, יניב או אותי – ואולי גם את הכלב של פרייס. הוא היחיד שיצא מזה בלי צו.
