כשמגפת הקורונה הכתה בעולם, היו שפנו אל ארגון הבריאות העולמי (WHO) בציפייה להכוונה, שקיפות, ומנהיגות מדעית. במקום זאת, קיבלו תערובת של טעויות, הטעיות, וזלזול בוטה באזרחים – בגידה שהותירה את הציבור חסר אמון ופגוע.
ה-WHO, שהיה אמור להיות מגדלור של מדע ואתיקה, הפך לסמל של חוסר שקיפות, קונפליקטים של אינטרסים, וניתוק מהמציאות.
הדיון האחרון בכנסת על פרישת ישראל מהארגון, בו נחשפו חששות מאנטישמיות, כפייה כלכלית, ופגיעה בריבונות, רק ממחיש את עומק המשבר. אני לא כאן כדי לשכנע אתכם לחשוב ביקורתית – אני כאן כדי לצעוק את האמת: ה-WHO כשל, הטעה, ופגע בנו, ואין לנו שום סיבה להמשיך להפקיד בידיו את בריאותנו.
טעויות והטעיות: קורונה כמבחן “העולם האמיתי”
ה-WHO טעה והטעה לאורך כל הדרך, והמבחנים הטובים ביותר לכך הם מה- “העולם האמיתי” – התוצאות בשטח, לא ההבטחות הריקות. איזה תועלת היתה למסיכות? המשיכו עם סגרים: ה-WHO קידם סגרים קשוחים כפתרון אולטימטיבי, למרות שהנזק הכלכלי, החברתי והנפשי היה הרסני. מדינות כמו שבדיה, שבחרו בדרך אחרת, הראו שאפשר להגן על האוכלוסייה בלי להרוס חיים. ואז הגיעה המחשבה המטומטמת ביותר – לעצור וירוס נשימתי עם סגירת נמלי תעופה. כאילו וירוס אינטליגנטי יודע לעקוף בדיקות גבולות, אבל לא להיכנס למטוס.
בישראל שיא הזלזול הגיע עם הפטור ממסכות ותו ירוק שניתן לנבחרי ציבור. בעוד אזרחים נאלצו להיחנק מאחורי מסכות, לעמוד בתורים לבדיקות, ולהציג תעודות חיסון כדי להיכנס לקניון, “האליטות” הסתובבו חופשי. הקורונה, כנראה, היה וירוס כל כך חכם שהוא ידע לא להיכנס לפרלמנטים ולא לפגוע במי שקובע את החוקים. הזלזול הזה לא היה רק טעות – הוא היה עלבון לאינטליגנציה שלנו.
איברמקטין ואוטר פראדש: ההזדמנות שהוחמצה
אם יש סמל לכשל של ה-WHO, זה המקרה של אוטר פראדש בצפון הודו. ב-2021, תחת מנהיגותו הישרה של יוגי אדיטיאנאת, מדינה עם מעל 200 מיליון תושבים התמודדה עם גל הדלתא הקטלני והצליחה להפוך את המגמה. איך? עם צוות 11, קבוצת בכירים שתיאמה מאבק נחוש, ותוכנית “בדוק, עקוב וטפל” (TTT) ששלחה 400,000 עובדי בריאות ל-97,000 כפרים. הם בדקו המונית, עקבו אחרי חולים, מנעו מגע קרוב, וטיפלו באיברמקטין – תרופה זולה וזמינה שה-WHO דחה בזלזול. התוצאה? ירידה של 97.1% במקרי קורונה תוך חמישה שבועות, ושיעורי תמותה זניחים בהשוואה למדינות שהסתמכו על חיסונים בלבד.
אבל ה-WHO? הוא התעלם. בדוח שלו על אוטר פראדש, הוא שיבח את הבדיקות והמניעה, אבל לא הזכיר את איברמקטין – כאילו התרופה לא הייתה שם. זו לא טעות תמימה; זו התעלמות מכוונת, שמריחה מאינטרסים של חברות תרופות שדחפו חיסונים וטיפולים יקרים כמו רמדסיביר. אוטר פראדש הראתה לעולם שפתרונות פשוטים, זולים, ומבוססי שטח עובדים, אבל ה-WHO בחר להסתכל הצידה, ובכך בגד בתפקידו כמגן על בריאות הציבור.
חוסר שקיפות: הסכם המגפות והסתרת האמת
ה-WHO לא רק טעה – הוא הסתיר. הסכם המגפות, שנועד לכאורה להכין את העולם למגפות עתידיות, נערך בחשאי, עם טיוטות שלא פורסמו לציבור. כשח”כ לימור סון הר-מלך שאלה בדיון בכנסת “איזה נתונים צריכים להיות חסויים?”, היא לא קיבלה מענה משכנע. יו”ר הוועדה, ח”כ יונתן מישרקי, התבצר בסמכותו, אבל לא הצליח להסביר מדוע הציבור לא זכאי לדעת מה מתוכנן בשמו. זו אותה חשאיות שראינו כשחברות התרופות, כמו פייזר, ניסו לדחות את פרסום נתוני החיסונים ב-75 שנים, עד שבית משפט בארה”ב אילץ אותם לחשוף את האמת. ה-WHO, שתמך בחברות האלה, הוא חלק מאותה מערכת שמעדיפה סודות על פני שקיפות.
פגיעה באתיקה: נשים הרות וזלזול בביקורת
האתיקה הרפואית, שה-WHO היה אמור לשמור עליה, נרמסה. דוגמה כואבת היא נשים הרות, שהומלצו להתחסן בישראל ב-2021 על סמך נתונים חלקיים בלבד. הסכמה מדעת? לא ממש. המידע על הסיכונים היה מוגבל, הלחץ החברתי להתחסן היה עצום, ושאלות לגיטימיות – כמו שלי, על תופעות לוואי או הסרת איברמקטין ממדפי קופות החולים – נתקלו בתגובות מתנשאות. ד”ר שרון אלרוי-פרייס כינתה אותי ואחרים “מטרילים” במקום לענות. גם בדיון בכנסת, כשח”כים כמו סון הר-מלך, אריאל קלנר, ומיכל וולדיגר העלו חששות מאנטישמיות ופגיעה בריבונות, הם זכו לתגובה דומה: פרופ’ נדב דוידוביץ’ מההסתדרות הרפואית כינה אותם “מתנגדי קורונה” וטען ש-99.8% מאנשי הבריאות תומכים ב-WHO – ללא שום תימוכין. זו לא טעות; זו התנשאות שמבטלת את זכותנו לשאול.
התנתקות, לא מחיקה
אני לא קורא למחיקת ה-WHO – זה יותר מדי. אבל אני דורש התנתקות. ישראל לא צריכה להיות קשורה לארגון שמסתיר מידע, מתעלם מהצלחות כמו אוטר פראדש, ומקדם מדיניות שפוגעת באזרחים תוך הגנה על האליטות. אנחנו ראויים למערכת בריאות ששמה את הציבור במרכז, שמכבדת את זכותנו לדעת, ושומעת את קולנו במקום לתייג אותנו כ”מטרילים” או “מתנגדי קורונה”. אוטר פראדש הראתה שמנהיגות ישרה ופתרונות מבוססי שטח עובדים – זה מה שאנחנו צריכים, לא הנחיות מגוף שכשל במבחן המציאות.
ה-WHO הבטיח להגן עלינו, אבל במקום זה הוא בגד בנו. ממסכות וסגרים שגרמו יותר נזק מתועלת, דרך התעלמות מאיברמקטין והצלחת אוטר פראדש, ועד חוסר שקיפות וזלזול בביקורת – הארגון הוכיח שהוא לא ראוי לאמון שלנו. כשאני שואל על תופעות לוואי, על נשים הרות, או על מדיניות שפוגעת בחירות שלי, אני לא רוצה תגובות מתנשאות – אני רוצה תשובות. ישראל צריכה להתנתק מה-WHO, לא כי אנחנו מתנגדי מדע, אלא כי אנחנו דורשים מדע שמכבד אותנו. הגיע הזמן שניקח את בריאותנו בידיים שלנו.
