הדיון סביב הקשר האפשרי בין חיסונים לאוטיזם ממשיך לעורר מחלוקת עזה, כאשר עלייה דרמטית בשיעורי האוטיזם בארה”ב – מ-1 ל-10,000 ילדים בשנות ה-70 ל-1 ל-36 כיום – מעלה שאלות קשות בקרב הורים, חוקרים ופעילים. האם חיסונים, שהפכו לאבן יסוד בבריאות הציבור, עשויים לתרום לתופעה זו? מאמר זה, בהשראת עבודתו של “דוקטור מהמערב התיכון”, בוחן את השאלה דרך עדשה מדעית וביקורתית, תוך השוואה בין הגישה השקופה של סר גרהם ס. וילסון בשנות ה-60 לבין פרשת אנדרו וייקפילד בסוף שנות ה-90. בנוסף, נבחן כיצד החשש של וילסון מפני תיוג כ”מתנגד חיסונים” ממשיך לעצב את המחקר המדעי ולפגוע בחיפוש אחר האמת.
דגלים אדומים: מה מעורר את החשד?
על פי המאמר של ‘דוקטור מהמערב התיכון’, מספר דגלים אדומים מצביעים על הצורך לבחון מחדש את הקשר האפשרי בין חיסונים לאוטיזם:
- עלייה בשיעורי האוטיזם: השיעור זינק במקביל להרחבת לוח החיסונים, שכולל כיום עשרות חיסונים מינקות ועד גיל שש.
- דיווחי הורים: הורים רבים מדווחים על רגרסיה התפתחותית – אובדן דיבור, קשר עין או מיומנויות חברתיות – זמן קצר לאחר חיסונים, במיוחד החיסון המשולש (MMR).
- מנגנונים ביולוגיים: מחקרים מצביעים על כך שחיסונים עשויים לגרום לדלקת מערכתית או לתגובות חיסוניות חריגות, שיכולות להשפיע על המוח המתפתח. לדוגמה, תגובת הסכנה התאית (CDR) עשויה לגרום לנזק נוירולוגי במקרים מסוימים.
- חוסר מחקר השוואתי: לא נערכו מחקרים מקיפים המשווים שיעורי אוטיזם בין ילדים מחוסנים ללא מחוסנים, כמו בקהילות כגון האמיש, שבהן שיעורי החיסונים נמוכים.
דגלים אלה, לצד חוסר שקיפות של סוכנויות בריאות כמו ה-CDC, מעצימים את חוסר האמון הציבורי. כדי להבין מדוע שאלות אלה נתקלות בהתנגדות, נבחן את עבודתו של סר גרהם וילסון לעומת פרשת וייקפילד.
סר גרהם וילסון: מדע שקוף עם חשש מתיוג
בשנות ה-60, סר גרהם ס. וילסון, בקטריולוג בריטי מוערך וראש השירות הבריאותי הציבורי, פרסם את הספר The Hazards of Immunization. הספר תיעד סיכונים ותופעות לוואי של חיסונים, כולל נזקים נוירולוגיים נדירים כמו דלקת מוחית לאחר חיסונים נגד שעלת או חצבת. וילסון לא היה מתנגד חיסונים; להפך, הוא הכיר בחשיבותם, אך הדגיש את הצורך בחקירה מדעית קפדנית של סיכוניהם.
וילסון הביע חשש מפני תיוג כ”מתנגד חיסונים”, תופעה שהייתה קיימת כבר אז. הוא כתב:
“אני מודע לכך שהספר עשוי לעורר ביקורת על כך שחשיפת עובדות לא נעימות רבות אינה הכרחית או מועילה, וכי היא עלולה לחזק את טיעוניהם של מתנגדי החיסונים. עם זאת, מה שהניע אותי ביותר בהכנתו הוא הצורך להבין כיצד התרחשו תקלות, כדי שבזהירות ראויה ניתן יהיה למנוע אותם בעתיד.”
הוא הוסיף:
“לבסוף, אני רוצה להבהיר בצורה חד-משמעית שאינני מתנגד לחיסונים. זה אולי כמעט לא צריך להיאמר, אך אני אומר זאת בגלל קלות ההצגה השגויה.”
מאפייני הגישה של וילסון:
- שקיפות: הוא שיתף דיווחים מפורטים על תופעות לוואי, כולל מקרים שלא פורסמו מחשש לתביעות או תיוג כמתנגדי חיסונים.
- ביקורתיות מדעית: הוא קרא למעקב ארוך טווח ולמחקרים על אוכלוסיות רגישות.
- חוסר אינטרסים מסחריים: עבודתו נעשתה בתקופה שבה השפעת תעשיית התרופות הייתה מוגבלת, מה שאפשר דיון פתוח.
החשש מתיוג: השפעות על מחקר הוגן, אמת ומדע
החשש של וילסון מפני תיוג כ”מתנגד חיסונים” לא היה רק אישי; הוא משקף מתח עמוק במדע שממשיך לעצב את השיח סביב חיסונים עד היום. חשש זה, שנבע מקיומן של תנועות מתנגדי חיסונים כבר במאה ה-19, מפחד מתביעות משפטיות, ומתפיסת החיסונים כהישג מדעי עליון, השפיע על המחקר ועל החיפוש אחר האמת בכמה דרכים:
א. הגבלת מחקר הוגן: חשש מתיוג מרתיע חוקרים מלחקור סיכונים של חיסונים, מחשש שייתפסו כמי שתומכים בתנועות מתנגדי חיסונים או פוגעים בבריאות הציבור. לדוגמה, הצעות למחקרים השוואתיים על שיעורי אוטיזם בקהילות לא מחוסנות, כמו האמיש, נתקלות בהתנגדות ממסדית, כפי שציין ‘דוקטור מהמערב התיכון’. וילסון ציין כי “מספר רב של תאונות – אני חושד שרובן – מעולם לא דווחו בדפוס, בין אם מחשש לתביעות פיצויים, מתן כלי בידי מתנגדי החיסונים, או מסיבה אחרת,” מה שמראה שחשש זה הגביל את השקיפות כבר בשנות ה-60.
ב. פגיעה באמת: כאשר חוקרים נמנעים מלפרסם ממצאים מחשש לתגובה שלילית, או כאשר ממצאים מוסתרים מחשש לתביעות או תיוג, האמת המדעית נפגעת. וילסון, שדגל ב”הצגה מפוכחת וכנה” של הסיכונים, הבין שחשש מתיוג עלול למנוע דיווחים על תופעות לוואי, ובכך לפגוע ביכולת לשפר את בטיחות החיסונים.
ג. ערעור על המדע: חשש מתיוג יוצר תרבות מדעית שבה קונצנזוס מועדף על פני דיון פתוח. מדענים שמעלים שאלות על חיסונים, כמו ד”ר גיל יוסף שחר בישראל, שנתבע על ידי משרד הבריאות ב-2022 בין היתר בשל מאמרים ביקורתיים על חיסונים, מסתכנים בהשלכות משפטיות או מקצועיות. הדבר מוביל לצנזורה עצמית, שבה חוקרים נמנעים מנושאים שנויים במחלוקת, ובכך פוגעים בעקרונות היסוד של המדע – ספקנות, בחינה של ראיות, ופתיחות לממצאים חדשים.
ד. החמרה עם הזמן: בעוד וילסון פעל בסביבה שבה דיון פתוח היה אפשרי, כיום חשש מתיוג התעצם בשל השפעת תעשיית התרופות, טאבו תרבותי סביב חיסונים, וקיטוב חברתי. מקרים כמו זה של שחר, שטען כי נתבע משום שחשף מידע שהממסד לא רצה שייחשף, ממחישים כיצד חשש זה הפך לכלי להשתקת דיון, בדומה לפרשת וייקפילד.
חשש מתיוג, כפי שבא לידי ביטוי בעבודתו של וילסון, ממשיך להגביל את המחקר על חיסונים ואוטיזם, ומונע מחקרים כמו זה שהוצע על קהילות לא מחוסנות. הוא יוצר סביבה שבה שאלות לגיטימיות נתפסות כמסוכנות, ובכך פוגע באמון הציבור במדע וביכולת לשפר את בטיחות החיסונים.
אנדרו וייקפילד: מחקר תחת אש וטאבו מדעי
בניגוד לוילסון, פרשת אנדרו וייקפילד מסוף שנות ה-90 היא דוגמה למחקר שהפך לסמל של מחלוקת ושל דיכוי מדעי. ב-1998, וייקפילד, גסטרואנטרולוג בריטי, פרסם מאמר בThe Lancet שבו תיאר 12 ילדים שפיתחו בעיות מעיים ורגרסיה התפתחותית (חלקם אובחנו כאוטיסטים) זמן קצר לאחר חיסון MMR. המאמר לא טען שחיסונים גורמים לאוטיזם, אלא הציע לבחון קשר אפשרי.
התגובה למאמר:
- התקפה ממסדית: המאמר עורר בהלה ציבורית, שהובילה לירידה בשיעורי ההתחסנות בבריטניה ולהתפרצויות חצבת. בתגובה, וייקפילד הותקף על ידי הקהילה הרפואית, התקשורת, וחברות התרופות. ב-2010, The Lancet משך את המאמר, ורישיונו הרפואי של וייקפילד נשלל.
- טענות להונאה: חקירה של העיתונאי בריאן דיר טענה כי וייקפילד זייף נתונים וקיבל כסף מעורכי דין שתכננו תביעות נגד יצרני חיסונים. תומכי וייקפילד טוענים שהחקירה הייתה מוטה ונתמכה על ידי תעשיית התרופות.
- השלכות: המאמר הפך לטאבו, וכל ניסיון לחקור את הקשר בין חיסונים לאוטיזם נתפס כ”לא מדעי” או “מסוכן”, מה שדיכא מחקרים נוספים.
ההבדל המרכזי: וילסון פעל בסביבה שבה דיון פתוח היה אפשרי, והקפיד להבהיר שהוא אינו מתנגד חיסונים כדי להימנע מתיוג. לעומת זאת, וייקפילד פעל בעידן שבו תעשיית התרופות שלטה בנרטיב, והשאלה שהעלה הפכה לאיום כלכלי ופוליטי. ‘דוקטור מהמערב התיכון’ טוען שהתגובה לווייקפילד לא הייתה רק מדעית, אלא גם מכוונת להשתיק דיון.
השוואה בין וילסון לווייקפילד
ההבדלים בין הגישות של וילסון ווייקפילד משקפים שינוי עמוק במדע הרפואי:
- השפעה תעשייתית: וילסון פעל לפני עליית כוחה של תעשיית התרופות, בעוד וייקפילד נתקל במערכת שבה חברות תרופות מממנות מחקרים וכתבי עת.
- תגובה ממסדית: וילסון זכה לכבוד על עבודתו, בעוד וייקפילד הושמץ והודר, מה שמראה כיצד חשש מתיוג התפתח לכלי דיכוי.
- שקיפות: וילסון שיתף נתונים והכיר בכך שרבים מהנזקים לא דווחו מחשש מתיוג. לעומת זאת, וייקפילד הואשם בחוסר שקיפות, אך ‘דוקטור מהמערב התיכון’ טוען שחוסר השקיפות האמיתי נמצא אצל סוכנויות כמו ה-CDC.
- השפעה על השיח: עבודתו של וילסון תרמה לשיפור בטיחות החיסונים, בעוד פרשת וייקפילד יצרה קיטוב, שבו הממסד דוחה כל דיון על נזקי חיסונים.
לקחים לעתיד: חזרה למדע של וילסון
המאמר של ‘דוקטור מהמערב התיכון’ קורא לחזור לגישה מדעית כמו זו של וילסון – שקופה, ביקורתית, ונקייה מחשש מתיוג. הצעות מעשיות כוללות:
א. מחקרים השוואתיים: בחינת שיעורי אוטיזם בקבוצות לא מחוסנות, כמו האמיש, באופן תצפיתי.
ב. שקיפות: חשיפת נתונים גולמיים של סוכנויות בריאות, כפי שדורשות בקשות חופש מידע (FOIA).
ג. תמיכה בחוקרים עצמאיים: חוקרים כמו רוברט נביאו, שחוקרים מנגנונים כמו CDR, זקוקים למימון וגישה לנתונים.
ד. דיון פתוח: במקום להשתיק דעות כמו זו של וייקפילד, יש לעודד דיון שמכבד את חששות ההורים ומבוסס על ראיות.
סיכום
השאלה האם חיסונים תורמים לאוטיזם היא לא רק מדעית, אלא גם חברתית ופוליטית. סר גרהם וילסון הראה שניתן לחקור סיכונים של חיסונים באופן שקוף, אך חששו מפני תיוג כ”מתנגד חיסונים” חשף מתח שממשיך לעצב את המדע. חשש זה מגביל מחקר הוגן, פוגע באמת, ויוצר תרבות של צנזורה עצמית, כפי שמראים מקרים כמו זה של ד”ר גיל יוסף שחר, שנתבע על ידי משרד הבריאות בישראל. לעומת זאת, פרשת וייקפילד חושפת כיצד הממסד יכול להשתיק דיון לגיטימי, תוך יצירת טאבו שמונע מחקר. כפי שטוען ‘דוקטור מהמערב התיכון’, הדרך קדימה היא לחזור למדע שקוף וביקורתי, שמכבד דגלים אדומים – מעליית שיעורי האוטיזם ועד דיווחי הורים – ומספק תשובות ברורות. רק כך נוכל לשמור על חיסונים ככלי יעיל ובטוח, תוך שיקום אמון הציבור.
