ליאת כהן, בת 38, היתה האישה השגרתית ביותר שתוכלו להעלות על הדעת. היא גרה בדירה קטנה ברמת גן, עבדה כמנהלת חשבונות בחברת ביטוח משעממת, והתעוררה כל בוקר ב-6:45 בדיוק כדי לשתות קפה שחור בלי סוכר, כי “סוכר זה עבור אנשים עם חיים מרגשים”. השגרה שלה היתה מרובעת כמו קוביית שוקולד ללא מילוי – יום עבודה, ארוחת ערב עם ההורים ביום רביעי, קפה עם החברות הטובות (שלוש בלבד, כי יותר מזה זה “מיותר”) ביום שישי, וסופ”ש של נטפליקס וחצי ליטר גלידה שוקולד (בלי אגוזים, כי “מי צריך הפתעות בחיים?”).
ליאת לא היתה אקטיביסטית, לא קראה ספרי קונספירציה, ולא חלמה להפוך לכותרת בעיתון. היא פשוט האמינה בעובדות – מספרים, חשבוניות, ודוחות רבעוניים. כשמגפת הקורונה הגיעה, היא עשתה בדיוק מה שהחברה אמרה: נשארה בבית, התחסנה עם שתי מנות של פייזר ב-2021, וחזרה לעבודה כשהמסכות ירדו. היא לא שאלה שאלות – למה לשאול? החיים היו מספיק מסובכים עם דוחות מס הכנסה.
אבל אז, ביום גשום במרץ 2023, הכל התפוצץ. זה התחיל כשליאת קיבלה מייל מחברת הביטוח שבו נאמר שהיא “מוזמנת” להשתתף בדיון פנימי על מדיניות החיסונים של החברה. היא חשבה שזה קשור לטופס נוסף שצריך לחתום – אחרי הכל, היא חתמה על כל דבר מ-2005. אבל כשהגיעה לחדר הישיבות, היא גילתה שזה לא על חשבוניות, אלא עליה.
“ליאת,” אמרה מנהלת משאבי אנוש, גב’ שולמית, בנימת קור מקפיא, “יש לנו בעיה. שמענו שיש לך… חשדות לגבי החיסונים.” ליאת נשפה בצחוק קטן, חצי סרקסטי, חצי מבוהל “מה? אני? אני התחסנתי פעמיים! אני אפילו לא יודעת מה זה ‘חשדות’ – אני עוסקת במספרים, לא בקונספירציות!” אבל גב’ שולמית, שכנראה שתתה יותר מדי קפה חזק, לא התרשמה. “אנשים אומרים ששאלת שאלות לא נוחות במסדרונות. שמישהו שמע אותך אומרת ש’צריך לבדוק את העובדות’ לגבי החיסונים. זה לא מקובל כאן”
ליאת ניסתה להסביר – היא פשוט אמרה את זה בחלוף, כשמישהו הזכיר שמועות על תופעות לוואי, והיא ציינה ש”אולי כדאי לבדוק את הנתונים לפני שמסיקים.” היא לא התכוונה למרוד, היא פשוט חשבה שזה הגיוני. אבל החברה, כמו חברה טובה שפתאום מחליטה שאת לא מוזמנת יותר לימי הולדת, החליטה שהיא “סיכון תדמיתי.” שבוע לאחר מכן, היא קיבלה מכתב פיטורים עם סעיף על “התנהגות שלא תואמת את ערכי החברה.” ליאת ישבה בסלון שלה, עם גביע גלידה חצי מלא וחשבה, “איך השכל הישר שלי הפך אותי לטרוריסטית חיסונית?
הדברים החמירו כשהחברות שלה, שפעם שתו איתה קפה בשקט, התחילו להתרחק. “שמענו שאת מתנגדת חיסונים,” אמרה רחל, החברה הכי טובה שלה, בטלפון, בנימה ששילבה צער וגועל. “אבל אני לא!” צעקה ליאת, “אני רק אמרתי שצריך לבדוק נתונים, כמו שמבררים אם יש הנחה על נעליים לפני שקונים!” אבל רחל, שכנראה שכנעה את עצמה שליאת הפכה לאיום על בריאות העולם, ניתקה את השיחה. המשפחה לא היתה שונה – אבא שלה, שתמיד חשב שהיא “ילדה טובה ומסודרת,” התקשר ואמר, “ליאת, אני לא מבין איך הגעת למצב הזה. את מביישת אותנו.” ליאת ישבה על הספה, עם שמיכה ישנה וחצי בקבוק יין (שקנתה בטעות, כי היא לא שותה יין), ותהתה אם השכל הישר שלה הפך לסוג של מחלה מדבקת.
התיוג כ”מתנגדת חיסונים” התפשט כמו וירוס בעצמו. השכנים הפסיקו להגיד שלום, החוג יוגה שבו השתתפה שלח מייל שבו כתבו שהיא “לא רצויה” (כנראה כי היא שאלה אם יש נתונים על יעילות החיסונים נגד וריאנטים חדשים), והסופרמרקט המקומי התחיל להסתכל עליה כאילו היא עומדת להפיץ מגפה. ליאת, שהיתה רגילה לחיים שגרתיים כמו שעון שווייצרי, גילתה שהחברה הקיאה אותה החוצה – לא בגלל שהיא אמרה משהו קיצוני, אלא כי היא נצמדה לעובדות ולשכל הישר. “מי היה חושב,” היא מלמלה לעצמה, “ששאלה פשוטה כמו ‘איפה הנתונים?’ תהפוך אותי לאויבת הציבור?”
המצב הגיע לשיא כשליאת קיבלה זימון לבית משפט לתביעות קטנות – לא בגלל שהיא עשתה משהו לא חוקי, אלא כי מישהו תבע אותה על “הפצת חוסר אמון בחיסונים” דרך שיחות מסדרון בעבודה. היא ישבה באולם המשפט, עם חליפה משעממת שהיתה לה מאז חתונת הדודה, וחשבה, “אם מישהו היה אומר לי לפני חמש שנים שאני אעמוד כאן בגלל שאמרתי ‘צריך לבדוק נתונים,’ הייתי צוחקת עד שהייתי משתנקת מגלידה.” השופט, שכנראה סבל ממחסור בהומור, שאל אותה, “גב’ כהן, האם את מתנגדת חיסונים?” ליאת נאנחה, “לא, כבודו, אני פשוט רוצה לראות נתונים. אני לא אנטי-כלום, אני פרו-עובדות!” התיק נסגר בסופו של דבר, אבל לא לפני שהשם שלה הופיע בעיתונים כ”ליאת כהן, מתנגדת החיסונים שגרמה לפאניקה” – כותרת שגרמה לה לצחוק סרקסטי, כי היא ידעה שזו הכי רחוקה מהאמת.
אחרי שחייה התפרקו, ליאת החליטה לקחת את זה ברצינות – אבל עם נגיעה של הומור עצמי. היא הקימה בלוג קטן, “השכל הישר של ליאת,” שבו היא כתבה סיפורים סרקסטיים על החיים שלה – כמו איך היא ניסתה לקנות חלב בסופר והשכנה ברחה ממנה כאילו היא נושאת וירוס זומבים. “אני לא מתנגדת חיסונים,” היא כתבה, “אני מתנגדת לשטיפת מוח ולחוסר נתונים. אבל אם כבר, אולי אני צריכה להתחיל למכור פופקורן – החיים שלי הפכו לסרט אימה קומי.”
הבלוג הפך ללהיט לא צפוי בקרב אנשים שחשו דומה – לא אנטי-חיסונים, אלא אנשים שרצו פשוט עובדות. ליאת, שהיתה רגילה לחיים מרובעים, גילתה שהחברה דחתה אותה, אבל קהילה חדשה קיבלה אותה – קהילה של אנשים שצחקו על הסרקזם שלה, כמו, “אם אני מתנגדת לחיסונים, אז אני גם מתנגדת לחתולים – כי שניהם יכולים לגרום לך לגרד”!
בסופו של דבר, ליאת לא חזרה לחיים המרובעים שלה. היא עזבה את רמת גן, עברה לכפר קטן בצפון, ושם פתחה חנות קטנה למכירת גלידה שוקולד (בלי אגוזים, כמובן). היא המשיכה לכתוב את הבלוג, וכל פעם שמישהו שאל אותה אם היא “מתנגדת חיסונים,” היא חייכה בסרקסטיות ואמרה, “לא, אני פשוט מתנגדת לטירוף. רוצה גלידה?”
החיים שלה לא יהיו שגרתיים יותר, אבל הם יהיו שלה – מלאים בהומור, סרקזם, ושכל ישר.
כמובן שזה סיפור דמיוני ולא קשור לכלום אם כי בטח יש איזה ליאת כהן בת 38 בר”ג
