ב-2020 כתבתי על טרגדיה שקטה שמתרחשת מתחת לפני השטח בישראל: מדי יום, קשישים ונכים ערירים מתגלים במצב ריקבון מתקדם, לעיתים כשלדים ממש, לאחר שהשכנים מדווחים על “מפגעי ריח”. שאלתי אז: למה יש כל כך הרבה מקרים כאלה, מדוע התקשורת לא מדווחת, והאם יש קשר לנאשם בנימין נתניהו? חמש שנים לאחר מכן, ב-2025, השאלות עדיין זועקות – והמצב רק החמיר.
הידיעה האחרונה מוואלה (14 במרץ 2025) על ארבע גופות שנמצאו ביממה אחת – במושב יציץ, בנתיבות, באשדוד, ובפתח תקווה – היא רק קצה הקרחון. רוב רובם של מקרים אלה, כפי שגיליתי בחקירה משלי, הם התאבדויות – חלקן בהפרזה של משככי כאבים, חלקן בהרעבה עצמית, כתוצאה ממצוקה כלכלית בלתי נסבלת שדחקה אותם לקצה.
האחראי לכך הוא ברור: בנימין נתניהו, יותר מכל ראש ממשלה אחר, מזוהה עם השקפת העולם הקפיטליסטית הניאו-ליברלית – קיצוץ במיסים, קיצוץ ברווחה, תמיכה בבעלי הון, והפרטת שירותים ציבוריים. כשר אוצר בממשלת שרון (2003-2005), הוא וראש אגף התקציבים אורי יוגב ביצעו מהלכים הרסניים: שינוי הצמדת הקצבאות למדד במקום לשכר הממוצע, ביטול הגידול האוטומטי בתקציבי הרווחה, החינוך, והבריאות, וקביעת מגבלה של 1% על גידול ההוצאות – ללא קשר לצמיחה או לגידול האוכלוסייה. התוצאה? קיצוץ דרמטי בקצבאות: בעוד שכר חברי הכנסת עלה ב-10,741 ש”ח לחודש בין 2009 ל-2019, הקצבאות עלו ב-296 ש”ח בלבד. עבור קשישים ונכים שמתקיימים מ-3,200 ש”ח בחודש, זה גזר דין מוות כלכלי. מניתוח נתוני המוסד לביטוח לאומי (2017), גובה הקצבה בישראל הוא רק 18% מהממוצע ב-OECD – פסיכי, בלתי נסבל, ובושה לאומית.
אבל המדינה לא רק זונחת – היא גם מסתירה. זק”א, הארגון שמטפל בכבוד המת, בחר שלא לפרסם את האמת על ההתאבדויות, בטענה שהם לא רוצים “להכניס לאנשים רעיונות לראש”. תירוץ עלוב, שרק מכסה את הבעיה בחול. במקום שקיפות, אנחנו מקבלים סיפורים סטנדרטיים על “החליקו באמבטיה”, חקירות משטרה חסרות תכלית, וקבורה מהירה שלא מותירה זכר.
התקשורת הארצית שותקת וזק”א מפרסמים פחות משליש מהמקרים באתרם. נקודת אור אחת היא יואב דוד, עיתונאי ירושלמי עצמאי שלא הרפה מהנושא, ואני חייב לו את הכניסה לעומק הנושא הכואב הזה.
פוליטיקאים, עוד בתקופתה של מירב כהן כשרה לשיויון חברתי, חברו לזק”א והשיקו פרויקט שנראה כמו בדיחה טראגית – “מים חיים”. הרעיון? להתקין מוני מים דיגיטליים בבתיהם של חלק מהקשישים הערירים, בתקווה ששינוי בצריכת המים יתריע על מצוקה. אבל זו מחשבה מעוותת ומבישה: פרויקט כזה לא יכול להציל אף אחד – הוא פשוט מבטיח למצוא את גופתו של הקשיש לפני שתירקב, במקום למנוע את המוות מלכתחילה. במקום לספק סיוע כלכלי, רפואי, או חברתי אמיתי, המדינה השקיעה במכשירים טכנולוגיים שרק ממחישים את הזנחתם. זו לא חמלה – זו סרקסטיות קרה שמסתירה את האמת: הכלכלה הישראלית והמדיניות הציבורית דוחפות אנשים להתאבד, ואז אנחנו ממציאים פתרונות חצי-אפויים שרק מאריכים את הסבל.
כנראה לא עשיתי מספיק כדי שהציבור ידע אבל הממשלה, בראשות נתניהו, נושאת באחריות הראשונית: היא בחרה במודע לפגוע בשירותים הציבוריים, להרעיב את החלשים ביותר, ולכסות את השואה הזו בחול. זו לא רק טרגדיה – זו בגידה לאומית. מדי יום, עצמותיהם של קשישים ונכים נשלחות למכון הפתולוגי באבו כביר, נטמנות ככלבים בבתי העלמין ללא מניין, ומבלי שאיש יזיל דמעה. יש קשר ברור בין המעמד הסוציו-אקונומי של הקורבנות – והמדינה, במקום להציל, ממשיכה להסתיר ולדכא. בשביל חופש אמיתי, אנחנו חייבים לחשוף את האמת, לדרוש שקיפות, ולפעול לפני שיותר מדי חיים ילכו לאיבוד.
מקורות:
משרד הבריאות, סיבות המוות המובילות בישראל, 2010-2017
המוסד לביטוח לאומי, מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל ובמדינות ה-OECD, 2017
משרד הבריאות, מערכת B
כנסת, מרכז המידע והמחקר, נתונים על התאבדויות, 2017
פרוטוקול מס’ 190 מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, 1.3.2016
