אני לא חושש להיתפס כ”מתנגד חיסונים” – אחרי הכל, תיוג כזה מעיד יותר על מי שמתייג מאשר על מי שמתויג. אמרו שה”חיסונים” “יעילים ובטוחים” – ואני שואל האם הכוונה ליעיל כמו ציאניד, ובטוח כמו המוות?
אולי כתוצאה מהפנמת כתיבתה של מרסיה אנג’ל בספרה חברות תרופות ורופאים: סיפור של שחיתות: “פשוט כבר אי אפשר להאמין להרבה מהמחקר הקליני שמתפרסם, או להסתמך על שיקול דעת של רופאים מהימנים או הנחיות רפואיות מוסמכות. אני לא נהנית מהמסקנה הזו, אליה הגעתי לאט ובחוסר רצון במהלך שני העשורים שלי כעורכת של כתב העת לרפואה של ניו אינגלנד.” ד”ר מרסיה אנג’ל, עורכת כתב העת לרפואה של ניו אינגלנד, הזהירה מפני שחיתות בתעשיית התרופות – דבר שגורם לי לתהות: איך אפשר לסמוך על ‘יעילות ובטיחות’ כשאפילו המחקרים בספק? עלה בי רעיון לתקוף את שאלת היעילות/בטיחות מזווית אחרת. לא להסתבך עם מחקרים כשאין לי את הכלים לדעת אם מדובר במחקר הונאה בעל מתודולוגיה פגומה, אלא לבדוק מה קורה בתכלס – בשטח, אצל בני האדם.
מצאתי “מחוסנים” רבים שמצטערים שה”תחסנו”, כולל קבוצות רבות בפייסבוק של נפגעי “חיסוני” פייזר שמשתפים או מחפשים תמיכה ועזרה כמו למשל קבוצות אנונימיות של נפגעים. לא הצלחתי לאתר לא “מחסונים” שמצטערים שלא “התחסנו”.
בקבוצת “המחוסנים” מצאתי תופעה שצריכה התעמקות סוציולוגית/פסיכולוגית והיא עומדת בפני עצמה – זו תת-תופעה של “חסידים שוטים” – “מחוסנים” שחלו בקורונה אבל טוענים שאלמלא “חוסנו”, מצבם היה קשה יותר…
ברחבי הרשת, אנשים מביעים חרטה כבדה על ההחלטה “להתחסן”. לדוגמה, אטילה שטרן כתב בטוויטר: “התחסנתי, דירבנתי אחרים להתחסן, גיחכתי על מתנגדי החיסון. אני מצטער שהתחסנתי.” גם מוטי זוהר הוסיף: “התחסנתי, אבל היום אני מתחרט. הרגשתי שדחפו אותי, והיו לי תופעות לוואי קשות.” ועוד מחוסן, בגילאי ה-40 ללא מחלות רקע, כתב: “לא קיבלתי דלקת בשריר הלב… אבל גם אני, כמו אשרת קוטלר, מצטער שהתחסנתי. בבירור החיסון הזה ממש ממש לא משתלם – הוא מחזיק חצי שנה בלבד, ומי צריך לקחת סיכון כזה?” החרטה הזו, יחד עם הביקורת על הכפייה (“#אני_סרבן_ניסויים”), מדברת בעד עצמה – איפה ה”בטוח” שהבטיחו?
נסו לחפש ברחבי הרשת, ברחובות, בסיפורים האישיים – תמצאו מחוסנים שמתחרטים, אבל לא תמצאו לא מתחסן אחד שמצטער שלא התחסן. עודי קימרון כתב: “אני לא מתחרט שלא התחסנתי. נראה לי שהחלטתי נכונה לאור התוצאות.” רון בן-שחר הוסיף: “אני לא מתחרט שלא התחסנתי, אבל כן מתחרט שלא דיברתי יותר חזק נגד הכפייה.” הקושי הזה, ואפילו הבלתי אפשריות של זה, מעידים על משהו עמוק: החלטה לא “להתחסן”, עבור רבים, הייתה חכמה יותר ממה שחשבנו.
הנה דוגמה לתת-תופעה “החסיד שוטה” ג’ורג’ פרידמן, כתב: “התחסנתי 3 פעמים, חליתי בקורונה, אבל לא מתחרט – החיסונים הצילו אותי!”, לא מראים חרטה – אבל האם זה באמת הגיוני? האם אמונה עיוורת בחיסונים יכולה להצדיק את היעדר השאלות, בעוד מחוסנים אחרים סובלים וחשים נבגדים?
אז האם “החיסונים” באמת היו “יעילים ובטוחים”? או שמא הם היו יעילים כמו ציאניד, ובטוחים כמו המוות – לפחות עבור “מחוסנים” רבים שמתחרטים ונוספים שכבר לא יכולים להתחרט…,
עם יעילות נטענת של חצי שנה, חוסר מניעת הדבקה, ורק הפחתה של מחלה קשה – האם זה בכלל יכול להיכנס להגדרת חיסון? (חיסון מוגדר בדרך כלל כסוספנסיה של מיקרואורגניזמים מוחלשים, מתים או חלקים מהם, המוגשת כדי למנוע מחלות באופן מלא או כמעט מלא, כולל הדבקה והפצה (WHO)). “חומר” שמחזיק חצי שנה, לא מונע הדבקה, ורק מפחית מחלה קשה – האם זה בכלל עומד בקריטריונים האלה? ועם 373 דפים של תופעות לוואי שמשרד הבריאות מסתיר, שקיפות חסרה, ושקרים בוועדת הבריאות – איך אפשר לסמוך על “חיסון” שכזה, במיוחד כשפוסט שלהם טוען: ‘דיווחים על תופעות לוואי של חיסוני הקורונה מנוטרים ונבדקים בקביעות’, בעוד הם לא עונים אפילו לבקשות חופש מידע? המציאות הזו מדברת בעד עצמה – תחליטו בעצמכם.
ואם כבר יש לנו הגדרה לחיסון – אולי מוטב שנקרא ל”חיסון” הזה “תרכיב מפוקפק” או “חומר מסוכן” – כי זה לא נראה כמו משהו שמגן, אלא משהו שמסכן?
אגב, שמתם לב שהלא “מחסונים” ממשיכים לעמוד בגאווה מאחורי החלטתם, בעוד “מחוסנים” רבים מתמודדים עם חרטה – או גרוע מכך, שתיקה קבועה? תביטו סביבכם, תשאלו חברים ותשאירו תגובה.
