בחודש האחרון, מתנדבי ארגון זק”א פינו 49 קשישים ונכים עריריים שנמצאו זרוקים בדירותיהם, במצב ריקבון מתקדם. בשבועיים האחרונים בלבד, 32 אזרחים וותיקים אותרו באותו מצב מחריד.

מתחילת השנה, מדי שבוע, בממוצע, 16 עולמות שחרבו בדממה, ללא אנחת כאב שנשמעה מגרונם. אלו אינם מספרים סטטיסטיים בלבד; אלו הם בני אדם, נשמות, שנותרו לבד, נטושים, עד שהפכו לגל שלדים ועצמות, עדות חיה לכישלון מוסרי וחברתי של מדינת ישראל.

המראות אליהם נחשפים אנשי זק”א הם קשים, כואבים, מחרידים. הם מזכירים תקופות אפלות, תקופות שבהן לעם ישראל לא היה בית לאומי שיגן עליו. והיום? בבית הלאומי, שתפקידו לייצר את התנאים המקדימים שימנעו תופעות כאלה, נמצאים האזרחים הוותיקים והנכים בדירות שכורות, ואף בבתי אבות, כשנותר מהם רק זיכרון מריר של הזנחה.

הזמן שחלף מיום פטירתם ועד ליום המצאם מוערך לעתים בלמעלה מחודש, והתוצאה היא מראה בצילה ובדמותה של מדינת ישראל, שנושאת באחריות לגורל האזרחים העריריים.

תופעת לוואי של מדיניות הרווחה – התופעה הזו אינה מקרית. היא תוצאה ישירה של מדיניות רווחה כושלת, שראשיתה בשנות ה-80, כאשר כספי עודפים של ביטוח לאומי החלו לעבור לקופת האוצר, במקום לשמש לרווחה. הכספים הללו, במקום לתמוך בקבוצות מוחלשות, משמשים למימון אגרות חוב, תשתיות, והרבה כספים קואליציוניים. זו החלטה מדינית ששינתה את אופי מערכת הרווחה בישראל, והיא אחת הסיבות העיקריות להחמרת מצבם של הנכים והקשישים.

ב-2003, תחת שר האוצר בנימין נתניהו, עם עזרתם של אורי יוגב וירון זליכה, קודמו רפורמות שצמצמו את הקצבאות, קישרו אותן למדד המחירים לצרכן במקום לשכר ממוצע, והפחיתו תמיכות בשכר דירה. אלה היו חלק ממדיניות ניאו-ליברלית ששמה דגש על צמצום תקציבי הרווחה, גם אם במחיר של פגיעה בקבוצות מוחלשות. התוצאה הייתה ברורה: נכים וקשישים עריריים נותרו ללא אמצעים מספיקים להתמודד עם עלויות החיים, ונדחפו לשולי החברה, עד שהפכו לנשמות שחרבו בדממה.

קשר סוציו-אקונומי ברור
רוב הקשישים והנכים שנמצאים במצב הזה שוכרים דירות בשיכונים מיועדים להריסה או פינוי בינוי. זהו הקשר הסוציו-אקונומי ביניהם, והוא מצביע על הקשר בין הנסיבות לתוצאה. הקצבאות החודשיות, הסיוע בשכר דירה, וההשתתפות בשירותי בריאות אינן מספיקות כדי להתמודד עם עלות ההשרדות והקיום בישראל. זו לא רק בעיה כלכלית, אלא גם מוסרית וחברתית, והיא דורשת שינוי עמוק במדיניות.

פשעים נגד האנושות
הטענה שמדובר בפשעים נגד האנושות אינה מוגזמת. אם המדינה יודעת על המצב, ולא פועלת כדי לשפר אותו, אזי יש כאן כשל מוסרי וחברתי חמור. המדינה, כגוף אחראי, חייבת להבטיח שכל אזרח, במיוחד הקשישים והנכים העריריים, יוכל לחיות בכבוד. ההחלטה להעביר כספי ביטוח לאומי לתשתיות ולכספים קואליציוניים, במקום לתמוך בקבוצות מוחלשות, מובילה למוות ולסבל, וזו אכן יכולה להיחשב כפשע נגד האנושות.

כאיש של פתרונות, אני מציע שני צעדים פשוטים:
קיצבת מינימום: קיצבת מינימום לכל נכה או קשיש שמתקיים רק מהקיצבה. זה יבטיח שהם יוכלו להתמודד עם עלויות החיים הבסיסיות, כמו מזון, דיור, ובריאות.
חשמל חינם או מסובסד: בשל מעמדה של ישראל כמעצמת גז, כפי שאמר נתניהו, סבסוד משמעותי של חשמל או מתן חשמל חינם לקשישים ולנכים הוא צעד חשוב. זה יקל על הנטל הכלכלי שלהם ויאפשר להם לחיות בכבוד.

התופעה של גופות בריקבון היא לא רק בעיה כלכלית, אלא גם מוסרית וחברתית. היא דורשת שינוי עמוק במדיניות הרווחה, והמדינה חייבת לקחת אחריות מלאה. זו לא רק שאלה של כסף, אלא של ערכים, של כבוד לאדם, ושל אחריות חברתית. אם לא נפעל עכשיו, נמשיך לראות עולמות שחרבים בדממה, וזו תהיה עלינו, על כולנו, אחריות כבדה.

השאירו תגובה

נגישות