האמת הכואבת מאחורי השקיפות
בשנים האחרונות, ובדגש מאז מגפת הקורונה שטלטלה את העולם, משרד הבריאות בישראל הפך לאחד הגופים המרכזיים בחיינו. הוא קבע מדיניות סגרים, חיסונים, והנחיות ששינו את שגרתנו. אבל עבור חלק מהאזרחים, האמון במוסד הזה החל להתפורר, כמו מגדל קלפים שנפל תחת משקל השאלות שלא נענו והחשיפות המטרידות. הסיפור שלי הוא סיפור של אזרח ישראלי שנאבק לקבל תשובות פשוטות על בריאותי ועל בריאות הציבור, וימחיש עד כמה הבעיה עמוקה – ומה ניתן לעשות בנדון.
סיפורה של שקיפות אבודה
תארו לעצמכם שאתם רוצים לדעת יותר על החלטות ממשלתיות שמשפיעות ישירות על חייכם – למשל, מדוע הוסרה תרופה כמו איברמקטין ממדפי קופות החולים, כמה נשים הרות חוסנו נגד קורונה והאם היו סיבוכים, או מי היו חברי “צוות איפכא מסתברא” שביקרו את מדיניות הקורונה. אתם מגישים מספר בקשות חופש מידע למשרד הבריאות, כפי שמאפשר החוק הישראלי משנת 1998, בתקווה לקבל תשובות ברורות. אבל במקום מענה, אתם נתקלים בדממה. לא מילה אחת. לא הסבר, לא סירוב, לא דחייה. רק שתיקה.
גם אני אזרח ישראלי שחווה בדיוק את זה. הגשתי בקשות חופש מידע שונות למשרד הבריאות, כל אחת בנושא שנוי במחלוקת, והמתנתי בסבלנות ל-30 הימים הראשונים – ואחר כך עד 120 ימים, כפי שקובע החוק. אבל התשובות לא הגיעו. לא מרוצה, פניתי ליחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים, הגוף שתפקידו לפקח על שקיפות הרשויות. היחידה טיפלה בתלונותי, שלחה דרישות למשרד הבריאות, ואפילו פרסמה החלטות רשמיות (כגון החלטה 39224 מ-15 באוקטובר 2024), שבהן דרשה מהמשרד לענות או להסביר. אבל גם כאן – שתיקה. משרד הבריאות התעלם גם מהדרישות הללו, כאילו החוק והציבור אינם קיימים.
הצהרות נגדיות: שקיפות או הסתרה?
אבל הסיפור לא נגמר כאן. ב-8 באוגוסט 2024, בישיבת ועדת הבריאות של הכנסת, ד”ר שרון אלרעי-פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, 1עמדה מול חברי הוועדה והצהירה בנחרצות: “כל בקשות חופש המידע שמוגשות למשרד הבריאות מקבלות מענה. אנחנו עונים על הכל, גם כשזה דורש מאיתנו עבודה רבה, וגם כשזה מידע שאיננו חייבים לספק על פי חוק, אנחנו משתדלים לתת מענה מתוך רצון לשקיפות.” עבורי ועבור אחרים שחווים אותו דבר, דברים אלה נשמעו כמו צליל רחוק, מנותק מהמציאות.
אבל זה לא הכל. ב-17 בספטמבר 2021, 2אלרעי-פרייס השתתפה בדיון בוועדה המייעצת של ה-FDA (VRBPAC) בארצות הברית, שם הציגה את ישראל כמודל לשקיפות ויעילות בניהול חיסוני COVID-19. היא טענה ש”לישראל יש מערכת איסוף נתונים מתקדמת על תופעות לוואי ותחלואה, שמאפשרת מעקב בזמן אמת ומספקת נתונים מדויקים לגופים בינלאומיים כמו ה-FDA וה-WHO.” היא הדגישה את היכולת של ישראל לשתף נתונים עם גופים בינלאומיים, ותיארה מערכת מרשימה שמבוססת על מאגרי נתונים לאומיים.
אבל האמת, כפי שחשף דוח מבקר המדינה מ-21 במאי 2024, היתה שונה לחלוטין. במקום מערכת מתקדמת, משרד הבריאות הסתמך על קובץ Excel פשוט, לא מאובטח, לאיסוף דיווחי תופעות הלוואי של החיסונים. הדוח חשף ש-82% מהדיווחים לא נרשמו כראוי או אבדו בגלל שגיאות אנוש, חוסר אבטחה, וחוסר תשתית מתאימה. “המערכת” שאלרעי-פרייס תיארה ב-FDA היתה, בפועל, קובץ בסיסי שניתן לערוך בקלות, ללא הגנה או ניהול מסודר.
קול ביקורתי: פרופ’ רצף לוי זועק לשקיפות
באותו דיון ב-FDA, פרופ’ רצף לוי, מומחה לניהול תפעולי מאוניברסיטת MIT, הציג תמונה שונה לחלוטין. לוי, שהשתתף כמומחה חיצוני, ניתח נתוני שירותי החירום בישראל והראה עלייה משמעותית בקריאות לחירום הקשורות לבעיות לבביות בקרב בני 16-39 לאחר חיסוני mRNA (Pfizer). הוא הזהיר שהקשר הזה דורש מחקר נוסף, אבל הדגיש שמשרד הבריאות לא מספק גישה לנתונים מפורטים או שקופים מספיק, מה שמונע מחוקרים עצמאיים לבחון את הנושא לעומק. “אין לנו מערכת איסוף נתונים מספיק טובה או שקופה,” טען לוי, וסתר ישירות את הצהרותיה של אלרעי-פרייס.
לוי לא הזכיר את “קובץ האקסל” במפורש, אבל ביקורתו על חוסר השקיפות והיעדר מערכת מתאימה תומכת בדוח מבקר המדינה ובטענותי. הפער בין הצגתה של אלרעי-פרייס כמודל לשקיפות לבין המציאות – קובץ אקסל לא מוגן וחוסר מענה לבקשות – יוצר תמונה מדאיגה של חוסר אמינות.
התעלמות נוספת: יונתן משרקי, יו”ר ועדת הבריאות
אבל הסיפור לא נגמר כאן. לאחר ישיבת ועדת הבריאות ב-8 באוגוסט 2024, שבה אלרעי-פרייס הצהירה על שקיפות, החלטתי לפנות ישירות ליו”ר הוועדה, יונתן משרקי, חבר הכנסת מש”ס. שלחתי מייל מפורט, שפורסם גם כ”מכתב פתוח” באתר, שבו תיארתי חלק מבקשות חופש המידע שלא נענו והפער בין הצהרות אלרעי-פרייס למציאות. ביקשתי ממשרקי, כמי שמוביל את ועדת הפיקוח על משרד הבריאות, להתערב ולדרוש תשובות.
אבל גם כאן – שתיקה. משרקי לא הגיב, לא באימייל ולא בצורה אחרת, למרות תפקידו כיו”ר ועדה שחייבת לפקח על פעילות המשרד. עבורי זו היתה טיפה נוספת בים של התעלמות, שרק העמיק את חוסר האמון שלי במערכת כולה – לא רק במשרד הבריאות, אלא גם במי שמפקחים עליה.
האמון מתפורר: מדוע זה חשוב?
הסיפור הזה אינו רק הסיפור האישי שלי אלא סימפטום של בעיה רחבה יותר. לפי דיווחים של התנועה לחופש המידע בישראל, משרד הבריאות נמצא ברשימה של משרדי הממשלה עם שיעור הגבוה ביותר של בקשות חופש מידע שלא נענו או נדחו – יותר משליש מהבקשות ב-2023 לא זכו למענה. דוח מבקר המדינה מ-2024 לא רק חשף את בעיית קובץ האקסל, אלא גם הראה שמשרד הבריאות לא עמד בחובותיו לניהול נתונים בצורה מקצועית ומאובטחת.
למה זה חשוב? כי הבריאות היא זכות בסיסית, והציבור זכאי לדעת איך היא מנוהלת. כשאזרחים כמוני מגישים בקשות חופש מידע על נושאים כמו תופעות לוואי, מדיניות חיסונים, או החלטות רפואיות, והם נתקלים בדממה – גם כשהיחידה הממשלתית מתערבת או כשיו”ר ועדת הבריאות מתעלם – זה פוגע באמון. כשאלרעי-פרייס מציגה את ישראל כמודל לשקיפות בזירה בינלאומית, בעוד שבפנים המשרד מסתמך על קובץ אקסל לא מאובטח, הציבור מרגיש מרומה.
מה אפשר לעשות? דרך קדימה
אז מה עושים כשמשרד הבריאות, הגוף שחייב להגן על בריאותנו, נתפס כבלתי אמין – וכשגם מי שמפקחים עליו, כמו יונתן משרקי, מתעלמים? עבדכם הנאמן, כמו רבים אחרים, עומד בפני החלטה קשה: האם להמשיך להיאבק, להגיש עתירות משפטיות יקרות (2,200 ש”ח אגרה לכל בקשה), לפנות לתקשורת, או להרים ידיים?
הפתרון אינו פשוט, אבל יש צעדים ברורים:
פנייה לד”ר יפה שיר-רז: מהכרותי את ד”ר יפה שיר-רז, עיתונאית ביקורתית שמתמחה בנושאי בריאות ומדיניות, אפשר לפנות אליה דרך האתר או דרך פייסבוק/X. במקרה שלי הייתי מספר לה על הפער בין הצהרות אלרעי-פרייס ב-FDA לבין דוח מבקר המדינה, דבריו של לוי, הבקשות שלא נענו, והתעלמות של משרקי אבל אין לי ספק שהיא מודעת ויודעת את כל זה.
במקרים דומים היא עשויה לראות בנושא הזה הזדמנות לחשוף בעיה מערכתית, במיוחד לאור ניסיונה עם נושאים שנויים במחלוקת.
פנייה לתקשורת המיינסטרים: למרות החשש שהם יתעלמו, אפשר לנסות לפנות לכתבים עצמאיים או ביקורתיים (למשל, אור קשתי ב-הארץ או יוסי זר ב-כלכליסט), ולתאר את זה כסיפור על שקיפות ולא על חיסונים. הדגש על דוח מבקר המדינה, דברי לוי, והתעלמות של משרקי עשוים למשוך עניין. מישהו בעל קשרים קשרים מרים את הכפפה?
פנייה לפרופ’ רצף לוי: אפשר ליצור קשר עם לוי (דרך אוניברסיטת MIT או דף הפייסבוק שלו) ולשאול אם הוא מוכן לעזור או לתמוך בטענות על חוסר שקיפות, במיוחד בהקשר של בקשות חופש מידע שהגשתי.
הגשת עתירה משפטית: בהתאם למשאבים, אוכל להגיש עתירה מנהלית לבית משפט לעניינים מנהליים נגד משרד הבריאות על אי-מענה, תוך שימוש בהחלטות היחידה הממשלתית כראיה. קיימת אפשרות לבקש פטור מאגרה לו הייתי במצוקה כלכלית.
פרסום עצמאי: אוכל לפרסם את הסיפור באתר שלי (והנה עשיתי את זה) , פורום, או רשת חברתית, תוך שימוש בראיות (ווידיאו, דוח מבקר, החלטות היחידה, ומכתב הפתוח למשרקי). זה עשוי למשוך תשומת לב של עיתונאים עצמאיים כמו שיר-רז או לקהל רחב יותר שחשדן כלפי משרד הבריאות.
סיכום: קול קטן, אבל חשוב
סיפורי אינו רק סיפור אישי של מאבק לשקיפות, אלא זעקה של אזרח רגיל שרוצה לדעת את האמת על בריאותו ועל בריאות משפחתו. אני מזכיר לכם ששקיפות אינה מותרות, אלא זכות בסיסית של כל אזרח. כשמשרד הבריאות לא עונה, כשיו”ר ועדת הבריאות מתעלם, וכשהצהרות רשמיות סותרות את המציאות – האמון נשחק, והציבור נותר לבד עם השאלות.
אולי הסיפור הזה לא ישנה את העולם בן לילה, אבל הוא יכול להדליק נר קטן של מודעות. אמשיך להיאבק, לא רק עבור עצמי, אלא עבור כולנו שרוצים לדעת – האם ניתן עדיין לסמוך על הגוף שמופקד על בריאותנו? התשובה, לצערנו, עדיין לא ברורה לכולם. אבל הקול שלי, וקולות של רבים אחרים, עשויים בסופו של דבר להביא לשינוי.
יש לכם סיפור דומה? אני והאתר נשמח לעמוד לרשותכם
מקורות חוץ:
1 פרייס משקרת בועדת הבריאות
2 פרייס משקרת בועדת ה-FDA
