קול השפיות שהממסד השתיק: טיפול מוקדם, חירות, והצד הנכון של ההיסטוריה
ד”ר רפאל ציוני – רופא בכיר, בעל פוסט-דוקטורט מסטנפורד ואוניברסיטת וושינגטון בפיילוגנטיקה ואבולוציה של נגיפים – לא נרדם בשמירה כשהקורונה הכתה. הוא טיפל בחולים מדי יום, חקר את הנגיף, והציע מפת דרכים: טיפול מוקדם – איברמקטין, ויטמין D, אבץ – לתפוס את המחלה בשלב הוויראלי לפני שהיא הופכת לדלקת ריאות וקרישות יתר. הוא זעק: “תפסו את קבוצות הסיכון מוקדם, ותחסכו את האסון.” הוא הביא נתונים – הסתברות למחלה קשה לפי גיל (16% מעל 60, 0.2% מתחת ל-29) – והתריע: “אלפי חולים יושבים בבית בלי טיפול, עד שהם קורסים.” אבל הממסד? השתיק אותו. קולו נרמס, והוא, כמו ד”ר אבשלום כרמל, סומן כ”מסוכן”.
כשארז גרטי זרק “התנגדות לחיסון היא הכחשת קורונה,” ציוני ענה: “מה אתה מבין באבולוציה של נגיפים? כלום. חיסון לכולם יביא לדריפט אנטיגני, והחיסון יהיה שווה לתחת.” גרטי ניסה להתחכם, וציוני סגר אותו: “יש לי שני פוסט-דוקטורטים, אני רופא בכיר, ואתה מה?” ואז קפצו שני פרופסורים – אורן קובילר, וירולוג מאוניברסיטת תל אביב, ומישהו מה-SternLab – עם סיסמאות: “חיסון לכולם הוא הדרך הבטוחה!” “המהירה ביותר!” מצחיק (או עצוב) ש”מומחים” כאלה לא עמדו מול רופא שטח שמבין מוטציות לעומק. בוט משרד הבריאות מלמל: “הוא מזכיר מושגים בלי ביסוס.” בלי ביסוס? עם קורות חיים כאלה וניסיון יומיומי, ציוני לא צריך להוכיח כלום לעדר.
הוא לא התנגד לחיסונים – תמך בהם לקבוצות סיכון – אבל התריע: חיסון המוני וכפייה, בלי טיפול מוקדם, זה הימור מסוכן עם נגיף RNA שיודע להשתנות. הוא ציטט את הוירולוג היפני טטצו נגאימה: “אל תמהרו, אנחנו לא יודעים על יעילות לטווח ארוך.”
ציוני הביא מדע אמיתי – כזה ששואל ומציע פתרונות מעבר לסגרים וזריקות. אבל יותר מזה, הוא עמד בצד הנכון של ההיסטוריה. כשהתו הירוק הפך את החברה לשבויה, כשמי שדבק באמת ובערכים נרדף, ציוני לא התכופף. הוא שילם מחיר – השתקה, בידוד – אבל לא ויתר. מהתו הירוק נשאר כתם שחור, והקול שלו, כמו קולות אחרים שנצמדו לחירות, הוא עדות למי שבחרו להילחם כשזה היה הכי קשה.
במרץ 2025, כשכשלי הקורונה מתבהרים אין ספק מי צדק ומי פחות…, ציוני לא נרדם בשמירה, וההשתקה שלו היא כתב אישום נגד מי שבחרו בנרטיב על פני חירות. ד”ר ציוני, לוחם אמיתי, שילם מחירים כבדים – כמו רבים מאיתנו – אבל הוכיח שמי שנצמד לאמת בסוף זוכה. הוא ראוי לכל כבוד, והגיע הזמן שישמעו אותו – לא רק כזכרון, אלא כהשראה לעתיד.
