מי היה איגנץ זמלווייס?
בשנת 1847, רופא הונגרי בשם איגנץ זמלווייס העלה תגלית ששינתה את עולם הרפואה: שטיפת ידיים יכולה להציל חיים. זמלווייס, שעבד בבית החולים הכללי בווינה, הבחין בתופעה מטרידה: נשים שילדו במרפאה שבה עבדו רופאים וסטודנטים לרפואה מתו מקדחת יולדות – זיהום קטלני לאחר לידה – בשיעור גבוה בהרבה בהשוואה למרפאה שבה עבדו מיילדות. לפי נתונים מאותה תקופה, שיעור התמותה במרפאה של הרופאים הגיע לעיתים ל-30%, בעוד שבמרפאה של המיילדות הוא היה נמוך בהרבה.
התגלית ששינתה את הרפואה
זמלווייס חקר את הנושא לעומק וגילה את הסיבה: הרופאים והסטודנטים ביצעו נתיחות שלאחר המוות בחדר המתים, ואז עברו ישירות לטפל ביולדות בלי לשטוף ידיים. הוא הבין שהם מעבירים חיידקים מהגופות המתות ליולדות, מה שגרם לזיהומים. זמלווייס המליץ לרופאים לשטוף ידיים בתמיסת כלור לפני כל טיפול, והתוצאות היו מדהימות: שיעור התמותה במרפאה ירד כמעט לאפס. זו הייתה תגלית מהפכנית, אבל היא הגיעה בתקופה שבה עדיין לא הבינו את הקשר בין היגיינה למחלות – תורת החיידקים התקבלה רק כעבור יותר מעשור.
תגובת הממסד: התנגדות משמרנות, אגו וחוסר הבנה
למרות ההצלחה של זמלווייס, הממסד הרפואי דחה את ממצאיו בתוקף. ההתנגדות נבעה ממספר סיבות:
- חוסר הבנה מדעית: באותה תקופה, הרופאים האמינו שמחלות כמו קדחת יולדות נגרמות מ”אוויר רע” או חוסר איזון בגוף, ולא מהעברת חיידקים. זמלווייס לא ידע על חיידקים, ולכן לא יכול היה לספק הסבר תיאורטי מקובל לתוצאותיו. הממסד דחה את ממצאיו כי הם לא התאימו לתיאוריות המוכרות.
- שמרנות מדעית: המדע באותה תקופה העדיף תיאוריה על פני תוצאות אמפיריות. זמלווייס הראה ששטיפת ידיים מצילה חיים, אבל בלי הסבר תיאורטי, הרופאים לא היו מוכנים לקבל את זה. זה מזעזע לחשוב שכבר אז, המדע התעלם מתוצאות מהעולם האמיתי – כמו הפחתת התמותה – רק כי הן לא התאימו לפרדיגמה המקובלת.
- עלבון ואגו: הרופאים ראו בהמלצה של זמלווייס עלבון אישי. הרעיון שהם עצמם מעבירים זיהומים פגע במעמדם כ”ג’נטלמנים” שידיהם נחשבו נקיות. הם סירבו לקבל את האשמה, והעדיפו להתעלם מהראיות.
- חוסר תקשורת: זמלווייס לא הצליח לשכנע את עמיתיו. הוא התבטא בצורה תוקפנית נגד מתנגדיו, מה שהרחיק אותם עוד יותר. לפי נתונים היסטוריים, הוא לא פרסם את ממצאיו באופן מסודר עד 1861, כשכתב את ספרו ” אטיולוגיה, מושג ומניעה של קדחת לידה” (Etiology, Concept and Prophylaxis of Childbed Fever). העיכוב הזה הקשה עליו לבנות תמיכה בקהילה המדעית, והפך אותו לדמות מבודדת.
ההתנגדות התבטאה גם בצעדים מעשיים: ב-1849, זמלווייס פוטר מעבודתו בווינה על ידי ג’והאן קליין, ראש המרפאה שבה עבד. קליין ראה בו איום על סמכותו, והשתמש בכוחו כדי להשתיק אותו. זמלווייס נאלץ לעבור לתפקיד צנוע יותר בבית חולים קטן בעיר פשט בהונגריה, שם המשיך ליישם את שיטת שטיפת הידיים בהצלחה, אבל ללא תמיכה רחבה. בסופו של דבר, הוא מת ב-1865 בלי לקבל הכרה מהממסד – טרגדיה שמראה עד כמה ההתנגדות הזו עלתה בחיי אדם.
השפעת הדמויות המובילות והיעדר דיון פתוח
בין המתנגדים הבולטים לזמלווייס היו דמויות מובילות בקהילה המדעית, כמו רודולף וירכו, מדען בעל סמכות עצומה באותה תקופה. וירכו דחה את ממצאיו של זמלווייס בוועידה של רופאים ומדענים גרמנים, שבה רוב הדוברים התנגדו לרעיונותיו. העובדה שדמויות כאלה התייחסו לרעיונותיו מעידה שהנושא נדון בזירה הציבורית-מדעית, אבל הדיון לא היה פתוח באמת. ההתנגדות הייתה כמעט חד-צדדית, ונבעה יותר מסמכות ופרדיגמה מאשר מבחינה מדעית אובייקטיבית.
וירכו ודמויות אחרות לא בחנו לעומק את הראיות של זמלווייס – הם דחו אותן כי לא התאימו לתיאוריות המקובלות. זה מראה כיצד סמכות מדעית יכולה לעיתים לעכב התקדמות, במקום לקדם אותה. אם הממסד היה מוכן לבחון את התוצאות של זמלווייס בצורה פתוחה, ולשכפל אותן במרפאות נוספות, ייתכן שהרעיון שלו היה מתקבל מוקדם יותר, וחיי נשים רבות היו ניצלים.
לקחים לימינו: שקיפות ופתיחות כמפתח להתקדמות
סיפורו של זמלווייס רלוונטי גם לימינו, ומזכיר לנו כמה חשובה שקיפות ופתיחות במדע. כבר אז, המדע התעלם מתוצאות מהעולם האמיתי – כמו ההצלחה של שטיפת ידיים בהצלת חיים – רק כי הן לא התאימו לתיאוריה המקובלת. זה מזעזע, אבל התופעה הזו לא נעלמה לגמרי. גם היום, אנחנו רואים מקרים שבהם הממסד מתעלם מתוצאות או דוחה רעיונות חדשים מסיבות דומות.
למשל, במהלך מגפת הקורונה, חוקרים שביקרו את מדיניות הסגרים או העלו חששות לגבי תופעות לוואי של חיסונים דיווחו לעיתים על השתקה, פיטורים, או ביקורת חריפה מצד גופים ממסדיים. זה מזכיר את הפיטורים של זמלווייס על ידי ג’והאן קליין – אותה רדיפה של מי שמעזים לאתגר את הפרדיגמה.
בדומה, שערוריית Surgisphere מ-2020, שבה מחקר מפוקפק על הידרוקסיכלורוקין התקבל בתחילה על ידי ה-WHO למרות סימני אזהרה, מראה שגם היום המדע יכול להתעלם מתוצאות מהעולם האמיתי אם הן לא מתאימות לנרטיב מסוים.
הלקח המרכזי מסיפורו של זמלווייס הוא הצורך בשקיפות ופתיחות. אם הממסד הרפואי היה מוכן לבחון את ממצאיו של זמלווייס בצורה שקופה, לשכפל אותם, ולקיים דיון פתוח, התגלית שלו הייתה יכולה להתקבל מוקדם יותר. כיום, אנחנו יכולים ליישם את הלקח הזה על ידי דרישה לשקיפות בנתונים, גישה לחוקרים עצמאיים, וביקורת עצמאית של מחקרים. בישראל, שבה האמון במערכת הבריאות נפגע לא פעם בשנים האחרונות שקיפות כזו חשובה מתמיד.
שקיפות כערך עליון במדע
איגנץ זמלווייס היה חלוץ שהציל חיי נשים רבות, אבל הממסד הרפואי דחה אותו בגלל שמרנות, אגו, וחוסר הבנה. התוצאות המרשימות שלו – הפחתה דרמטית בתמותה – לא הספיקו, כי הן לא התאימו לתיאוריה המקובלת. זה מזעזע לחשוב שכבר אז המדע התעלם מתוצאות מהעולם האמיתי, וזה מזכיר לנו שגם היום אנחנו חייבים להיות פתוחים יותר לרעיונות חדשים, גם אם הם מאתגרים את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים.
כדי למנוע טעויות כמו זו שהובילה לדחייתו של זמלווייס, אנחנו צריכים לאמץ שקיפות כערך עליון במדע. זה אומר לשתף נתונים, לאפשר ביקורת עצמאית, ולקיים דיונים פתוחים – גם כשזה לא נוח. רק כך נוכל להבטיח שהמדע באמת משרת את טובת הציבור, ולא נרשה לאגו או לאינטרסים לעמוד בדרך לקידמה.
