האינטרסים הכלכליים והצנזורה שחוסמים פתרון סביבתי

הצמח שמאיים על המערכת
במאמר הקודם גילינו את היתרונות המדהימים של ההמפ – צמח שיכול לספוח פחמן, להחליף תעשיות מזהמות, להוזיל את הדיור, ולשפר את החיים של כולנו. אז אם ההמפ כל כך נפלא, למה אנחנו לא רואים אותו בכל מקום? התשובה לא נעימה: אינטרסים כלכליים, סטיגמות ישנות, צנזורה, וחוסר עניין אמיתי מצד גופים כמו האו”ם והפורום הכלכלי העולמי חונקים את הפתרון הזה. בישראל ובעולם, המערכת לא מאמצת את ההמפ – לא כי הוא לא עובד, אלא כי הוא מאיים על מי שמרוויח מהמצב הקיים. בואו נצלול לעומק ונגלה מי מפחד מהמפ, ולמה.

הסטיגמה הישנה שממשיכה להשפיעה

המפ סובל מסטיגמה בת מאה שנה, שמקורה בתעמולה של המאה ה-20. כפי שראינו במאמר הראשון, הארי אנסלינגר ותעשיות גדולות כמו העץ והכותנה יצרו קמפיין שהשחיר את שמו של הקנאביס – כולל ההמפ, שלא מכיל כמעט THC (0.2%-0.5%) ולא ממסטל. התעמולה הזו הובילה לחוקים כמו חוק מס המריחואנה ב-1937 בארצות הברית, ולאמנת הסמים של האו”ם ב-1961, שסיווגה את הקנאביס כסם מסוכן – כולל המפ.

היום, למרות שהמפ הוסר מסיווג הסמים בארצות הברית ב-2018, הסטיגמה ממשיכה להשפיע. בישראל, המפ עדיין לא מאושר לגידול נרחב בגלל תכולת THC זניחה, למרות שזו בעיה פתירה – מדינות רבות מאפשרות גידול המפ עם פיקוח פשוט. התפיסה הציבורית שמקשרת בין המפ לקנאביס ממסטל עדיין חזקה, וזה מונע מאיתנו לאמץ פתרון סביבתי שיכול לשנות הכל. אבל הסטיגמה הזו היא רק חלק מהסיפור – יש כוחות גדולים יותר שפועלים מאחורי הקלעים.

אינטרסים כלכליים – מי מרוויח מהמצב הקיים?

הסיבה העיקרית לכך שהמערכת לא מאמצת את ההמפ היא פשוטה: כסף. תעשיות גדולות רואות בהמפ איום על הרווחים שלהן, והן עושות הכל כדי למנוע את השימוש בו:

• תעשיית העץ: ששווה 600 מיליארד דולר בעולם, לא רוצה שהמפ יחליף את העץ בתעשיית הנייר. המפ מייצר פי 4 עד 10 יותר נייר מדונם בהשוואה לעצים, גדל תוך 4 חודשים (לעומת 20 שנה לעץ), ולא דורש הלבנה כימית. אם ההמפ יתפוס תאוצה, תעשיית העץ תפסיד מיליארדים – אז היא ממשיכה ללחוץ נגדו, בדיוק כמו שעשתה במאה ה-20 עם ויליאם רנדולף הרסט.
• תעשיית המלט: בישראל, חברות כמו נשר (ששולטת על 90% משוק המלט) מתנגדות לבנייה מהמפ. חומר כמו hempcrete – שנעשה מסיבי המפ, סיד, ומים – יכול להחליף בטון, להוזיל עלויות בנייה ב-20%-40%, ולספוח פחמן (30-66 ק”ג CO2 למ”ר). אבל תעשיית הבטון, שמייצרת כ-8% מפליטות הפחמן העולמיות, לא רוצה לאבד את השליטה שלה בשוק, אז היא מעכבת את השימוש בהמפ.
• תעשיית הפלסטיק: שמגובה על ידי תעשיית הנפט, לא רוצה ששוק הפלסטיק יוחלף בביו-פלסטיק מהמפ, שחזק פי 2.5 מפלסטיק סינתטי, מתכלה, ולא רעיל. תעשיית הפלסטיק מייצרת כ-3.4% מפליטות הפחמן העולמיות, והיא מעדיפה להמשיך לייצר פלסטיק מבוסס נפט שמזהם את הים התיכון ואת חופי תל אביב וחיפה, מאשר לאפשר להמפ להתחרות.
• התעשיות האלה משתמשות בלוביסטים, קשרים פוליטיים, ולחץ כלכלי כדי להשאיר את ההמפ מחוץ למשחק. בישראל, שבה תעשיות כמו המלט והבנייה שולטות בשוק, ההתנגדות הזו חזקה במיוחד – והתוצאה היא שאנחנו ממשיכים לסבול ממחירי דיור גבוהים ומזיהום גובר.

צנזורה וחוסר דיון – מי שותק את השיח?

אם זה לא מספיק, יש גם צנזורה שמונעת דיון פתוח על היתרונות של ההמפ. הרשתות החברתיות, שבהן אנחנו דנים בנושאים כמו משבר האקלים, הפכו למגרש שבו פתרונות חלופיים נחסמים:
צנזורה ברשתות: פלטפורמות כמו פייסבוק וטוויטר (X) התחילו ל”בדוק עובדות” ולסמן תוכן שמציע פתרונות כמו המפ כ”מידע שגוי”. זה קורה כי התעשיות הגדולות שמתנגדות להמפ – כמו תעשיית הפלסטיק והמלט – מפעילות לחץ על הפלטפורמות האלה דרך פרסום וקשרים פוליטיים. התוצאה? פוסטים שמקדמים את ההמפ מוסתרים או נחסמים, והשיח הציבורי נחנק.

חוסר דיון ציבורי: בישראל, הממשלה ומשרדי הבריאות והחקלאות לא מקדמים דיון רציני על גידול המפ. למרות שמדינות כמו ארצות הברית (מאז חוק החקלאות של 2018) וקנדה מאפשרות גידול המפ עם תקנות פשוטות, בישראל אנחנו תקועים מאחור. אין קמפיינים ממשלתיים שמסבירים את היתרונות של ההמפ, ואין תוכניות לעודד חקלאים לגדל אותו – למשל בנגב או בערבה, שם הוא יכול לשגשג בזכות האקלים החם והצורך הנמוך במים. במקום זה, המערכת מתעלמת מהנושא, ומשאירה אותנו תלויים בתעשיות מזהמות כמו הבטון והפלסטיק.

השפעה על הציבור: הצנזורה הזו לא רק מונעת דיון – היא גם מונעת מאיתנו, האזרחים, לדעת על פתרונות שיכולים לשפר את החיים שלנו. כשאנחנו לא שומעים על ההמפ, אנחנו לא יכולים לדרוש אותו מנבחרי הציבור שלנו. התוצאה היא שתעשיות גדולות ממשיכות לשלוט, ואנחנו ממשיכים לסבול מזיהום (הים התיכון מלא בפלסטיק), ממשבר דיור, ומחשבונות חשמל גבוהים (40% מהחשמל הביתי הולך למזגנים בקיץ). הצנזורה הזו היא לא רק עניין של חופש ביטוי – היא פוגעת ישירות באיכות החיים שלנו.

למה האו”ם, הפורום הכלכלי, וכנסי האקלים לא באמת דואגים לכדור הארץ?
אם התעשיות הגדולות לא מספיקות, בואו נסתכל על הגופים הבינלאומיים שמתיימרים “לדאוג לכדור הארץ” – האו”ם, הפורום הכלכלי העולמי (WEF), ואורחי ומתארחי כנסי משבר האקלים. הם מדברים יפה על “קיימות” ו”עתיד ירוק”, אבל כשמסתכלים על המעשים שלהם, רואים שהם חלק מהבעיה, לא מהפתרון.

האו”ם – דיבורים יפים, מעשים קטנים: האו”ם, שמקיים כנסים כמו COP28 בדובאי, אמור להוביל את המאבק במשבר האקלים. אבל מה הם עושים בפועל? ב-2020, נשיא העצרת הכללית של האו”ם דיבר על “חוסר מעש” כלא אופציה, אבל האו”ם עצמו תרם להמשך הסטיגמה על ההמפ דרך אמנת הסמים של 1961, שסיווגה את הקנאביס – כולל המפ – כסם מסוכן. גם היום, כשברור שהמפ יכול לספוח פחמן (4.8 טון CO2 לדונם בשנה בישראל) ולהחליף תעשיות מזהמות, האו”ם לא מקדם אותו כפתרון. במקום זה, הם מתמקדים בפתרונות יקרים כמו טורבינות רוח ופאנלים סולריים, שמגובים על ידי תאגידים גדולים שמרוויחים מהם – אבל לא בהכרח עוזרים לקהילות קטנות כמו בישראל או במדינות מתפתחות.

הפורום הכלכלי העולמי (WEF) – מועדון האליטות: הפורום הכלכלי בדאבוס, שמארח את המנהיגים הגדולים בעולם, אמור להציע פתרונות למשברים גלובליים, כולל משבר האקלים. אבל מה שבאמת קורה שם? לפי ניתוח של The Economist, רוב המשתתפים בדאבוס הם אנשי עסקים (1,595 ב-2019), בעוד נציגי ממשלות וארגונים לא ממשלתיים בקושי מגרדים כמה מאות. במילים אחרות, דאבוס הוא מועדון סגור של אליטות שדואגות לרווחים שלהן, לא לכדור הארץ. הם לא מקדמים את ההמפ כי הוא לא משרת את האינטרסים של התאגידים שמממנים אותם – כמו תעשיית הנפט שתומכת בייצור פלסטיק, או תעשיית הבטון ששולטת על הבנייה. במקום זה, הם דוחפים פתרונות שמגבירים את הרווחים של התאגידים האלה, תוך התעלמות מפתרונות פשוטים וזולים כמו המפ.

אורחי ומתארחי כנסי משבר האקלים – הצביעות בשיאה: המשתתפים בכנסי משבר האקלים, כמו COP28 או Google Climate Camp, הם אותם אנשים שמתחככים בדאבוס – ראשי מדינות, מיליארדרים, וסלבריטאים. הם מגיעים במטוסים פרטיים ששורפים 4.24 טון פחמן בטיסה אחת, כמו ב-Google Climate Camp של 2021 בסיציליה, שם נחתו 114 מטוסים פרטיים. שמות כמו לאונרדו דיקפריו וברק אובמה מטיפים לנו על “צמצום פליטות”, אבל חיים באורח חיים שמזהם יותר ממה שרובנו נזהם בחיים שלמים. הם לא מדברים על ההמפ כי זה לא “סקסי” מספיק עבורם – הם מעדיפים פתרונות ראוותניים שמביאים כותרות, כמו פרויקטים סולריים ענקיים, במקום פתרון פשוט שיכול לעזור לחקלאים בישראל או במדינות מתפתחות.

הגופים האלה – האו”ם, הפורום הכלכלי, ואורחי כנסי האקלים – לא דואגים באמת לכדור הארץ. הם דואגים למוניטין שלהם, לרווחים של התאגידים שתומכים בהם, ולשמירה על הסטטוס קוו. ההמפ, שיכול להפחית זיהום, להוזיל דיור, ולשפר חיים, לא נמצא על סדר היום שלהם – כי הוא לא משרת את האינטרסים שלהם.

הגיע הזמן לשבור את מחסום השתיקה
ההמפ הוא פתרון סביבתי שיכול לשנות את חיינו – אבל המערכת לא מאמצת אותו בגלל סטיגמות ישנות, אינטרסים כלכליים של תעשיות גדולות, צנזורה שחונקת את השיח הציבורי, וחוסר עניין אמיתי מצד גופים כמו האו”ם והפורום הכלכלי העולמי. תעשיות העץ, המלט, והפלסטיק ממשיכות לשלוט כי ההמפ מאיים על הרווחים שלהם, והאליטות שמגיעות לכנסי אקלים מעדיפות דיבורים יפים על פני מעשים אמיתיים. אבל אנחנו לא חייבים לקבל את זה. הגיע הזמן שנדרוש דיון פתוח על ההמפ, שנלחץ על נבחרי הציבור שלנו לאשר את הגידול שלו, ונתחיל להשתמש בפתרון הזה כדי להפחית זיהום, להוזיל את הדיור, ולשפר את החיים של כולנו. במאמר הבא והאחרון נציג חזון לעתיד שבו ההמפ כבר לא חסום – עתיד שבו הוא מוביל אותנו לשגשוג ולקיימות.

מקורות:
החזרת המפ בארה”ב
שיקול דעת באכיפת בדיקות קנבוס בארה”ב
אגרונומיה של קנבוס: התקדמות עכשווית, שאלות, אתגרים והזדמנויות