השמש שקעה מאחורי גורדי השחקים המתפוררים של תל אביב, צובעת את השמיים בגווני אדום דם, כאילו העולם עדיין זוכר את הזעקות האחרונות של האנושות. זה היה לפני עשורים, כשקוביד-19 התפשט כמו אש בשדה קוצים, והפחיד את כולם עד עמקי נשמתם. בנימין נתניהו, “המלך ביבי”, עמד מול המצלמות, מתנשף, והכריז בטון דרמטי: “אם זה נכון [שיש הדבקה חוזרת], זה קץ האנושות!” הציטוט הזה, שנחרט בזיכרון הקולקטיבי כמו קללה, הפך לסמל לטיפשותו ולחוסר האחריות שלו. הוא הזהיר מפני סכנה שהוא עצמו לא הבין, אבל במקום לפעול באמת, הוא הסתתר מאחורי הצהרות ריקות, פרשיות שחיתות, והתנצחויות פוליטיות שרק האריכו את הסבל. התקשורת, שבמשך שנים שיפרה אותו ללא הרף – כמו שעשתה עם משרד הבריאות, כדי לקדם חוזים מפתים עם חברות תרופות כמו פייזר – ציירה אותו כגאון, כמנהיג שיוביל אותנו לניצחון. הם התעלמו מהאזהרות, שיבחו את החיסונים כ”פתרון קסם”, והסתירו את הסכנות האמיתיות תמורת כסף ותהילה.

אבל הקץ לא הגיע בגלל הנגיף עצמו. הוא הגיע בזכות תרכיב פייזר, אותו חיסון שנתניהו התפאר בהבאתו כ”נס הלאומי”. מה שהתחיל כתקווה, הפך לאסון קטלני. החוקרים גילו מאוחר מדי שתרכיב הפייזר הכיל רצף DNA ששימש כחלק מהתהליך, אבל התגלה כמשפיע לרעה על הגוף האנושי. זה לא היה רק נגיף – זה היה רעל ששינה את ה-DNA שלנו, גרם לסרטן “טורבו” שתקף במהירות קטלנית, והחריב את הפוריות של האנושות. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, החלו למות בהמוניהם מסרטנים אלימים שצמחו במהירות, בעוד הפוריות של המין האנושי קרסה לחלוטין – לא נולדו יותר ילדים, והמינים האנושיים החלו להיעלם, אחד אחרי השני. חבל שהוא הביא את החיסונים האלה – אולי, ללא הרעל הזה, מישהו היה שורד, איזה ניצול נדיר שיכול היה לספר את הסיפור. אבל לא – החיסונים, תחת ניהולו הכושל והתקשורת המפרגנת, הפכו לכלי להשמדה, והאנושות שילמה את המחיר האולטימטיבי.

הקורונה עצמה, במוטציותיה האחרונות, לא השאירה הרבה מאחור. רוב החיות – כלבים, חתולים, פרות, סוסים, אפילו הציפורים שבשמיים – לא שרדו את הנגיף שהתפשט גם אליהם, מחליש את מערכות החיסון שלהם עד שכבו. אבל משום מה, הזברות – היצורים המוזרים האלה, עם פסיהם השחורים-לבנים, שחיו בזואים ובשמורות הטרופיות – שרדו. אולי משהו בגנטיקה שלהן, באותם פסים מסתוריים, או אולי מזל טהור, אבל הן התפשטו במהירות, נודדות ברחובות העזובים של הערים הגדולות. הן מלקקות את המים העומדים מהבריכות הנטושות של הבתים הפרטיים בפרוורי ירושלים, צועדות בשקט על כבישי האספלט הסדוקים של תל אביב, ורוקדות בין השרידים של חנויות נטושות ביפו. ערימות הגופות עדיין מפוזרות ברחובות, מתפוררות לאט תחת השמש הקופחת, ריחן המתקתק מעורב בריח האבק והחורבן. העיתונים, שנמצאו מפוזרים בין הגופות, זעקו שוב ושוב: “ביבי בגד בנו! ערימות גופות ברחובות – מי יציל אותנו?” אבל אף אחד לא הגיע. הוא נעלם, אולי ברח לאיזה בונקר סודי, אולי נרקב תחת ערימה משלו, אבל לאף אחד לא היה אכפת. התקשורת, שהתהדרה בכותרות מפרגנות, שתקה כשהאמת התגלתה – SV-40, השינויים ב-DNA, הסרטן הטורבו, והפוריות האבודה היו הסודות שהיא הסתירה תמורת חוזים מפתים עם פייזר ומשרד הבריאות.

האנושות נעלמה כמעט לגמרי. כמה ניצולים מתחבאים במקלטים תת-קרקעיים, מספרים סיפורים על “ביבי המנהיג הגדול” שמכר אותנו תמורת כוח. הם לוחשים על החיסונים הכושלים שהוא דחף, על ההבטחות הריקות שלו, ועל הרגע שבו הוא הכריז על “קץ האנושות” כאילו זו נבואה שהוא עצמו מילא – אבל לא בגלל הנגיף, אלא בגלל הרעל שהוא הכניס לורידים שלנו. הם מדברים על התקשורת, ששיתפה פעולה עם משרד הבריאות כדי לקדם חוזים מפתים עם פייזר, ועל האופן שבו היא שיפרה את נתניהו גם כשהאמת נחשפה – SV-40 ששינה את ה-DNA שלנו, סרטן “טורבו” שתקף במהירות, ופגיעה קטלנית בפוריות שהביאה לכחדת המין האנושי. העיתונים, שכיסו את הרחובות כמו שכבת נייר דקה, המשיכו להאשים אותו – “ביבי הרס אותנו! החיסונים לא הצילו – הם הרגו!” הזברות, לעומת זאת, לא קוראות עיתונים. הן צועדות בשקט, פסיהן מתנדנדים ברוח, והן היחידות שנותרו לעבור בין ערימות הגופות, ללקק את הטל מהעצים הנבולים, ולצחוק – אולי – על טיפשותנו ועל השחיתות שהובילה לקריסה.

במקום שבו פעם עמדו בנייני ממשלה, עכשיו רועות הזברות, פסיהן משתקפים בזכוכיות השבורות של חלונות המשרדים. ברחובות חיפה, שבהם נערמו הגופות גבוה כל כך עד שחסמו את הכבישים, הזברות בונות שבילים חדשים, דורכות על העצמות הלבנות והניירות הצהובים. הן לא זקוקות למילים, לא למנהיגים, ולא לחיסונים כושלים. הן פשוט חיות, והפסים שלהן הם התזכורת היחידה לכך שהטבע, בסופו של דבר, תמיד מוצא דרך – גם כשהאנושות נכשלה בגלל השחיתות, התקשורת, ומנהיג שהביא רעל במקום תקווה.