האשמת “אומץ” מול 2 מיליון הנמנעים
בבחירות לכנסת ה-25 ב-1 בנובמבר 2022, ישראל עמדה שוב בצומת פוליטית טעונה. התוצאה – חזרתו של בנימין נתניהו לשלטון בראש קואליציה ימנית-דתית – עוררה ויכוח סוער על מי אחראי לכך. בין הקולות הרבים, יש מי שמצביעים באצבע מאשימה על 37,686 האזרחים, שאני בינהם, שבחרו במפלגת “אומץ” (או “אומץ לעם”), בטענה שהצבעתנו היא שגרמה לכך שמרצ לא עברה את אחוז החסימה, ובכך סללה את הדרך לניצחון נתניהו. אך כשמסתכלים על המספרים, מגלים תמונה אחרת לגמרי: כ-2 מיליון בני אדם בעלי זכות בחירה לא טרחו להצביע כלל. האם באמת הגיוני להאשים קבוצה של פחות מ-38,000 איש, כשכמעט 2 מיליון אחרים ישבו בבית? במאמר זה אבחן את האבסורד שבהאשמה הזו, את השגיאות בתפיסה הציבורית, ואת המחירים שאנו משלמים כחברה כשאנו נתלים בעץ הלא נכון.
הנתונים: “אומץ” מול הנמנעים
נתחיל מהמספרים היבשים, כי הם לא משקרים. בבחירות 2022 היו רשומים 6,788,804 בעלי זכות בחירה. מתוכם, 4,794,567 הצביעו – אחוז הצבעה של כ-70.6%. זה משאיר אותנו עם 1,994,237 איש שלא השתתפו כלל. לעומת זאת, “אומץ”, מפלגה שהתמקדה בחופש הפרט, שקיפות והתנגדות לכפייה, קיבלה 37,686 קולות – כ-0.7% מסך הקולות. מרצ, לעומת זאת, קיבלה 150,696 קולות (3.16%), והחסירה פחות מ-4,000 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה של 3.25%. התוצאה? מרצ נשארה מחוץ לכנסת, קולותיה “נזרקו לפח”, והבלוק האנטי-נתניהו איבד כוח משמעותי.
הטענה נגד מצביעי “אומץ” היא שקולותינו “גנבו” ממרצ את המספר הקטן שהיה נחוץ לה כדי לשרוד, ובכך חיזקו את נתניהו. אבל כשמשווים את 37,686 האלה לכמעט 2 מיליון שלא הצביעו, הטענה הזו מתפוררת. אם רק 0.2% מאותם נמנעים – כ-4,000 איש – היו מצביעים למרצ, היא הייתה עוברת את אחוז החסימה, והתמונה הפוליטית יכלה להשתנות. במילים אחרות, ההשפעה הפוטנציאלית של 2 מיליון הנמנעים גדולה לאין שיעור מזו של 37,686 מצביעי “אומץ”. להאשים את האחרונים זה כמו לטעון שטיפה אחת גרמה לשיטפון, בזמן שהסכר כולו קרס.
השגיאה בהאשמה: תיוג לקוי וחוסר פרופורציה
ההתמקדות במצביעי “אומץ” היא דוגמה קלאסית לתיוג שגוי – אותו מנגנון שגרם לנו, מתנגדי הכפייה, להיתפס כ”מתנגדי חיסונים” בימי הקורונה. “אומץ” לא הייתה מפלגת קונספירציה או אנטי-מדע; היא הוקמה על ידי אנשים כמו אורלי וילנאי וצביקה גרנות, וכללה תומכים בעלי עמדות מגוונות שדרשו שקיפות, זכויות אדם וניהול הוגן של משבר הבריאות. ואם זה לא מספיק, מרצ עצמה כמעט התחננה לאיחוד עם מפלגת העבודה; אילו זה הצליח, היא הייתה עוברת את אחוז החסימה בקלות, והשפעת מצביעי “אומץ” הייתה מתבטלת ממילא. אבל במקום להבין את המורכבות הזו, רבים העדיפו להדביק תווית פשטנית ולהאשים אותנו בכל הרעות החולות.
השגיאה הזו לא נובעת רק מחוסר הבנה, אלא גם מחוסר פרופורציה. כשכמעט 30% מבעלי זכות הבחירה נמנעים מלהצביע, זה מעיד על בעיה מערכתית עמוקה יותר – אובדן אמון במערכת הפוליטית, תחושת חוסר השפעה, או אדישות. לעומת זאת, מצביעי “אומץ” לפחות ניסו להשמיע קול, גם אם לא הסכמתם עם הבחירה שלהם. להפוך אותנו לשעיר לעזאזל זה לא רק לא הוגן, אלא גם מסיט את הדיון מהשאלה האמיתית: למה כמעט 2 מיליון איש ויתרו על זכותם הדמוקרטית?
המחירים של ההאשמה הלא נכונה
ההתעקשות להאשים את מצביעי “אומץ” גובה מחיר כבד מהחברה הישראלית. ראשית, היא מחזקת את הפילוג. במקום לנסות להבין למה אנשים בחרו כפי שבחרו – אולי מתוך תסכול מהכפייה של התו הירוק, אולי מתוך דרישה לשקיפות שלא נענתה – אנחנו הופכים אותם לאויבים. אותו מנגנון שתקף אותנו, מתנגדי הכפייה, בימי הקורונה, חוזר כאן: תיוג, השתקה, והדרה.
שנית, היא מסיטה את תשומת הלב מהבעיה האמיתית – הנמנעים. כשכמעט 2 מיליון איש לא מצביעים, זה סימפטום למשבר אמון עמוק. האם הם לא מאמינים שהקול שלהם משנה? האם הם מרגישים שהמערכת לא מייצגת אותם? במקום לחפש תשובות לשאלות האלה, קל יותר להצביע על קבוצה קטנה ולומר “הם אשמים”. אבל התעלמות מהנמנעים לא תפתור את הבעיה; היא רק תחמיר אותה בבחירות הבאות.
ולבסוף, יש מחיר אישי. מצביעי “אומץ”, כמו רבים שדגלו בחשיבה ביקורתית, מוצאים את עצמם שוב תחת מתקפה. אותם אנשים שצחקו כשאסרו עלינו להיכנס לבתי קפה בימי הקורונה, עכשיו מאשימים אותנו ב”המלכת נתניהו”. הצביעות הזו לא רק מעצימה את הקיטור שלנו, אלא גם מרחיקה כל סיכוי לשיח אמיתי.
לאן מכאן?
אם אנחנו רוצים להפיק לקחים מבחירות 2022, עלינו להפסיק לחפש שעירים לעזאזל ולהתחיל לשאול את השאלות הנכונות. מה גרם לכמעט 2 מיליון איש לוותר על הקלפי? איך אפשר לשקם את האמון במערכת הפוליטית? ואיך נוכל לעודד דיון ציבורי שמכבד עמדות שונות, במקום להדביק תוויות ולהאשים? “אומץ” אולי לא הייתה התשובה של כולם, אבל היא לפחות ניסתה להציע חלופה. לעומת זאת, 2 מיליון הנמנעים הם שתיקה רועמת שמחכה למענה.
האשמת 37,686 מצביעי “אומץ” בחזרתו של נתניהו היא לא רק לא מדויקת – היא מגוחכת כשמסתכלים על כ-2 מיליון האיש שלא הצביעו. הראייה הצרה הזו ממחישה את הבעיה הגדולה שלנו כחברה: במקום להתמודד עם משברים מערכתיים, אנחנו מעדיפים להצביע על מיעוט קטן ולקרוא “אשם”. אבל האמת פשוטה: השינוי לא יגיע מלהאשים את מי שבחר אחרת, אלא מלהבין למה כל כך הרבה בחרו לא לבחור בכלל. עד שנפנה את המבט לשם, נמשיך לשלם את המחיר – בפילוג, באמון, ובדמוקרטיה שלנו.
חלק ראשון – התנגדות לכפייה מול התנגדות לחיסונים: טעויות התיוג ומחירן לחברה
חלק שלישי – מסין ועד התו הירוק: הצביעות של השלטון והמלחמה בלא-מחוסנים
