התקופה שבין 2020 ל-2022 הייתה מבחן אמיתי לדמוקרטיה הישראלית – משבר הקורונה חשף לא רק וירוס, אלא גם את הפער בין הבטחות פוליטיקאים למעשיהם. ממשלת נתניהו דחפה חוקים כמו חוק הסמכויות, שזכו לביקורת חריפה מהאופוזיציה דאז – אנשים כמו יאיר לפיד, נפתלי בנט וניצן הורוביץ, שצעקו “דיקטטורה”. אך כשהגיעו לשלטון ביוני 2021 עם ממשלת בנט-לפיד, אותם קולות לא רק שתקו – הם אימצו מדיניות כפייה חריפה יותר, תוך תיוג של לא-מחוסנים כ”סרבנים”, “טרמפיסטים” ו”פצצות מתקתקות”.
מאמר זה – החלק השלישי (לחלק הראשון | לחלק השני) בטרילוגיה – מביא ציטוטים אמיתיים של בכירים לפני ואחרי השלטון, חושף את הצביעות שלהם, ומדגיש שני כשלים נוספים: הבטחות שווא לשקיפות שמעולם לא מומשו, ופטור מחוקי הקורונה שנתנו לעצמם. כל ציטוט כאן נאמר באמת – המקורות מצוינים – והתמונה שהם מציירים היא של שלטון שבגד באמון הציבור.
לפני השלטון: קולות של זעם נגד הכפייה
כשנתניהו שלט, והקורונה שימשה תירוץ לחוקים כמו חוק הסמכויות, רבים מהפוליטיקאים שב-2021 יקימו את ממשלת השינוי תקפו את הכפייה במילים חריפות.
יאיר לפיד, יו”ר יש עתיד (8 ביוני 2020, X): “חוק הקורונה הוא חוק מסוכן. האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל הוא שאנחנו מפסיקים להיות דמוקרטיה.”
לפיד הזהיר מפני אובדן הדמוקרטיה תחת נתניהו, והציג את עצמו כמגן החירויות.
ניצן הורוביץ, ח”כ מרצ (23 ביולי 2020, פייסבוק): “באישון לילה, העבירה הממשלה את חוק הקורונה. חוק דרקוני ודיקטטורי, שלא מעבירים במדינות דמוקרטיות.”
“זה ניצול ציני של משבר הקורונה ע”י רודן שיעשה הכל כדי לטייח את השחיתות ולמגר את ההפגנות נגדו. בושה וחרפה שעובר פה חוק כזה בישראל”
“הורוביץ תקף את הכפייה ואת חוסר השקיפות של ממשלת נתניהו, והבטיח עתיד טוב יותר.
גבי לסקי, בהמשך ח”כית מרצ (13 ביוני 2020, הארץ): “הדרך אל הדיקטטורה רצופה בתקנות… החוק הזה לא נועד למנוע את התפשטות הקורונה, אלא להשתיק את הציבור.”
לסקי ראתה בחוק הקורונה כלי פוליטי, והבטיחה להילחם בו.
נפתלי בנט, יו”ר ימינה (פברואר 2021): “הסגרים האלה לא עובדים, והממשלה משתמשת בהם כדי להשתיק ביקורת. נתניהו כשל בניהול המשבר.”
בנט הציג עצמו כמתנגד לכפייה, והבטיח גישה שונה.
הציטוטים האלה משקפים התנגדות עקרונית לכפייה ולחוסר שקיפות – הבטחות שהתנפצו כשהגיעו לשלטון.
אחרי השלטון: הכפייה הופכת למדיניות
ב-13 ביוני 2021 הושבעה ממשלת בנט-לפיד, ומהר מאוד אותם קולות שצעקו נגד נתניהו אימצו מדיניות דומה – ואף חמורה יותר – תחת התו הירוק והלחץ על לא-מחוסנים.
מירב כהן, שרה לשוויון חברתי (5 בספטמבר 2021, וידאו ביתי): “אני בעד לפטר אנשים שלא מוזרקים, שלא מכבדים את התו הירוק… מי שלא משתתף בסולידריות החברתית – אל תצפה שהחברה תדאג לך.”
כהן, ממפלגת יש עתיד של לפיד, תמכה בענישה כלכלית קשה, תוך התעלמות מהזכות לבחירה אישית.
נפתלי בנט, ראש ממשלה (6 באוגוסט 2021, מקור ראשון): “מי שלא מתחסן כאילו מחזיק תת-מקלע שמרסס נגיף דלתא.”
בנט, שתקף את הסגרים של נתניהו, הפך את הלא-מחוסנים לאויבים, והוסיף (22 ביולי 2021, ישראל היום): “סרבני החיסונים מסכנים את החופש של כולנו.”
ניצן הורוביץ, שר הבריאות (29 באוקטובר 2021, ערוץ 7): “מתנגדי החיסונים משתמשים בהשוואה לדיקטטורה… הם גורמים לאנשים לחלות ולמות.”
הורוביץ, שקרא לחוק הסמכויות “דיקטטורי”, גינה את מי שהשתמשו במונחים דומים נגד התו הירוק שלו.
מוסי רז, ח”כ מרצ (אוגוסט 2021 הודעת ווצאפ): “במגפה הבאה, צריכים לטפל כאן בדיוק כמו בסין.”
רז, שתקף את חוק הסמכויות ב-2020, הציע לאמץ את המודל הסיני – סתירה מוחלטת לעמדתו הקודמת.
קואליציה רחבה – מ”שמאל” כמו מרצ ועבודה ועד “ימין” כמו ישראל ביתנו וימינה – התאחדה סביב מדיניות הכפייה וההדרה, תוך תיוג של לא-מחוסנים כסכנה קיומית. השיחה הלא-רשמית בין הורוביץ לשקד (2021, Rumble) חושפת את המניע האמיתי: “אפידמיולוגית זה נכון” להסיר את התו הירוק ממקומות מסוימים, אבל “הבעיה שלנו היא אנשים שלא מתחסנים” – כלומר, הלחץ היה פוליטי, לא בריאותי.
תיוג שגוי וענישה: הלא-מחוסנים כשעיר לעזאזל
המדיניות לא הסתפקה בתו הירוק – היא הפכה את הלא-מחוסנים למטרה לענישה ולדמוניזציה.
אמילי מועטי, ח”כית עבודה (2021, ראיון ליניר קוזין): “לא מחוסנים לומדים מהבית, ומחוסנים מבית הספר… מי שמסרב להתחסן – שישב בבית כדי לא לסכן ילדים אחרים.”
מועטי תמכה בהדרת ילדים מבתי ספר, תוך שימוש ב”סולידריות” כתירוץ.
יאיר גולן, ח”כ מרצ: “אם יש חסידויות שמסרבות לציית לחוקי המדינה, אז אולי כדאי שהמדינה תפסיק לספק להם שירותים מסוימים, כגון בריאות.”
גולן הציע ענישה קולקטיבית, בניגוד לערכי השוויון שמרצ דגלה בהם.
אביגדור ליברמן, שר האוצר (23 בספטמבר 2021, Ynet): “החלטתם לא להתחסן? תישארו בבית. אני לא חייב לשלם על זה.”
ליברמן תמך בהדרה כלכלית, ממש כמו בנט שסירב לממן בדיקות.
עופר כסיף, ח”כ חד”ש (21 בפברואר 2021, גלובס): “סרבני החיסונים מתנהגים כטרמפיסטים… צריך לשאוף לאיזון בין טובת הכלל לזכויות הפרט.”
כסיף דיבר יפה על “איזון מידתי” לפני השלטון, אבל שתק כשחבריו הצטרפו לתו הירוק – מדיניות שהייתה הכל חוץ ממידתית.
התיוג הזה – “סרבנים”, “מסכנים את כולנו”, “מלאי שנאה” – הפך את הלא-מחוסנים לאויבים, בלי להבדיל בין קונספירטורים קיצוניים לאנשים שרצו בחירה או שקיפות.
הבטחות שווא ופריבילגיות: השבר המוסרי
שני כשלים נוספים חושפים את עומק הצביעות:
הבטחות השקיפות שלא מומשו
לפיד, בנט והורוביץ הבטיחו שקיפות כשהיו באופוזיציה. הורוביץ כתב ב-2020 על “מנהיגות זבל” שמסתירה מידע, ולפיד דיבר על “דמוקרטיה בסכנה”. אך כשהגיעו לשלטון, דיוני קבינט הקורונה נשארו חסויים במרתפים החשוכים, בניגוד להבטחותיהם. השקיפות שהבטיחו נשכחה ברגע שהפכו לשליטים.
פטור לחברי כנסת
בעוד הציבור נדרש למסיכות ולתו הירוק, חברי הכנסת קיבלו פטור – בישיבות המליאה והוועדות ב-2021 לא נאכף התו הירוק באופן עקבי. כאילו הווירוס היה גאון שיודע איזה דרג לא לתקוף. הפריבילגיה הזו הדגישה את הניתוק שלהם מהעם, וחיזקה את תחושת הבגידה.
המחיר: אובדן האמון
הצביעות הזו – מביקורת על נתניהו לתמיכה בכפייה חריפה יותר – שברה את האמון הציבורי. ה”שמאל-מרכז”, שדיבר על חירויות, הפך למדכא; ה”ימין”, שתקף סגרים, הפך למפעיל לחץ חברתי. כשמוסי רז קרא ל”סין”, בנט דמיין “תת-מקלע”, וכהן דרשה לפטר בלי פיצויים, הם לא רק נטשו את עקרונותיהם – הם הפכו את הלא-מחוסנים לשעיר לעזאזל, תוך התעלמות משאלות לגיטימיות על שקיפות ויעילות. התוצאה? ממשלת בנט-לפיד נפלה ב-2022, מרצ לא עברה את אחוז החסימה, ונתניהו חזר – כי הציבור לא סלח על השקרים.
מה נשאר מהשכל הישר?
אחרי כל זה נותרת שאלה מטרידה: מה קרה לשכל הישר של בני אדם? לאינטואיציה? איך חסידים שוטים נהרו אחרי מנהיגים שמכרו את ערכיהם תמורת כוח, שהבטיחו דמוקרטיה ונתנו כפייה, שהבטיחו שקיפות והסתירו הכל? המסע הזה – לחשוף את המילים שלהם, להשוות אותם למעשים – היה מטלטל, כמעט טיפולי. הוא מראה שלא רק השלטון נכשל, אלא גם החסידים השוטים, כציבור, שנתנו לפחד וללחץ החברתי להשתיק את הקול הפנימי שבאמת יודע מה נכון. אולי השבר הזה הוא גם הזדמנות – שיתעוררו, שישאלו, ושלא יאמינו עוד למי שמבטיח הכל ומקיים כלום.
הערה אישית: מהבלפור ועד התו הירוק
לפני שבנט ולפיד עלו לשלטון, הייתי שם – אקטיביסט בהפגנות, מביא לבלפור נושאים שכולם ברחו מהם. נוסע עם סדי לערים בכל הארץ בהם גילו אלימות כלפי מפגינים. סחבנו צוללות, ארגנו הסעות ארציות לירושלים, ונלחמנו. אחד הנושאים שהשתדלתי לעלות לתודעה היה גופות – גופות מרקיבות של נכים וקשישים, שנמצאו בבתיהם במצבי ריקבון שונים, תופעה קשה שזיהיתי. ניסיתי להבין את הגורמים ולהעיר את הציבור. אבל אז השתנה השלטון, ואותם אנשים שצעדו איתי הפכו את עורם. בנט עלה, התקהלויות הפכו ל”אסורות” בעיניהם, ורבים מהם נהיו מטיפי הזרקה. אחד מהם, אייבי בנימין, אפילו האשים ש”יש לנו דם על הידיים”. השקיפות שדרשנו נעלמה – מירב כהן, כשרה לשוויון חברתי, הקשתה על פרסום נתוני הגופות, בת יענה בממשלה שקברה את הראש בחול. המסע הזה התחיל בשטח, והמאמר הזה הוא הדרך שלי לספר מה ראיתי – ולשאול איך איבדנו את הדרך.
חלק ראשון – התנגדות לכפייה מול התנגדות לחיסונים: טעויות התיוג ומחירן לחברה
חלק שני – 2 מיליון נמנעים מול 38 אלף: מי באמת אחראי לניצחון נתניהו
