ביום שני, ה-13 באוקטובר 2025, כנסת ישראל הפכה לבמת קומדיה זולה, כזו שגם נטפליקס היו דוחים על הסף. דונלד טראמפ, האיש שמכר לעולם סטייקים קפואים וחלומות על קאמבק נשיאותי, נחת בישראל לביקור קצרצר, שבו הספיק להפוך את בניין הריבונות הישראלית למערכון מביך. ברגע של חוסר טקט מופלא, הוא זרק לעבר הנשיא הרצוג הצעה שאולי הייתה אמורה להיות בדיחה: “למה שלא תיתן לביבי חנינה? סיגרים ושמפניות? למי אכפת בכלל?” לקהל, או לפחות לחלקו, זה ממש מצא חן. חברי הקואליציה – הליכוד, ש”ס, יהדות התורה ושות’ – קמו על רגליהם, מחאו כפיים כמו ילדים בהצגת סוף שנה, וחייכו כאילו מישהו חילק שם סוכריות במקום כבוד עצמי.
בואו נעצור רגע. חנינה? למי שלא הורשע? זו לא סתם בדיחה גרועה – זו התערבות ישירה במערכת המשפט הישראלית, כזו שמזכירה יותר משטר דיקטטורי מאשר דמוקרטיה. טראמפ, כמובן, לא ממש התכוון להתערב. הוא פשוט עשה מה שהוא עושה הכי טוב: זרק משפט שנשמע טוב בראש שלו, בלי לחשוב על ההשלכות. אבל מה שבאמת הופך את הרגע הזה לעלוב הוא התגובה של חברי הקואליציה. הם לא סתם צחקו – הם קמו, הריעו, התמוגגו. זה היה כמו לראות חבורה של מעריצים בהופעה של כוכב ריאליטי, ששכחו שהם אמורים להיות נבחרי ציבור. התשואות שלהם לא היו רק הסכמה עם הבדיחה – הן היו הודאה באשמה. כי מי מוחא כפיים להצעה כזו, אם לא מי שחושב שביבי באמת צריך חנינה?
הכנסת, שנקראה על ידי כמה ציניקנים “בית זונות” ברשתות החברתיות, לא עשתה הרבה כדי להפריך את הכינוי הזה. במקום מחאה על התערבות זרה בענייני מדינה, קיבלנו תצוגה של חנופה. חברי הקואליציה, עם החיוכים המלאכותיים והמחיאות המוגזמות, נראו כמו קהל ששילם כרטיס כדי לראות את טראמפ מופיע כסטנדאפיסט. האופוזיציה, לעומת זאת, ישבה בשקט יחסי – כנראה מתוך תדהמה או סתם עייפות מלהילחם בקרקס הזה. יאיר לפיד, שידוע ביכולתו להפוך כל סיטואציה לציוץ שנון, נראה כאילו הוא מחפש את המילים הנכונות אבל לא מצא אותם. אולי כי אין מילים שיכולות לתאר את הביזיון הזה.
ומה עם ביבי עצמו? האיש שמככב במשפט מתוקשר כבר שנים, עם האשמות על שוחד, מרמה והפרת אמונים, ישב שם בחליפה המחויטת שלו וחייך. הוא לא התבייש, לא הסמיק, לא מחה. החיוך שלו היה כמו של חתול שגנב את השמנת – והפעם, השמנת הגיעה עם מבטא אמריקאי כבד. הקשר בין טראמפ לנתניהו, שכבר מזמן הפך לסוג של ברומאנס פוליטי, הגיע לשיא חדש של מבוכה. טראמפ, שמכנה את נתניהו “החבר הכי טוב שלי בבית הלבן” (למרות שביבי כבר לא ממש שם), לא הסתפק בהצהרות חיבה. הוא החליט להפוך את הכנסת לבמה שלו, וחברי הקואליציה שיתפו פעולה בשמחה.
אבל בואו נדבר על מה שזה באמת אומר. המחיאות כפיים של הקואליציה אינן סתם רגע של חוסר טעם. הן חושפות את התרבות הפוליטית העכשווית בישראל: תרבות שבה נאמנות למנהיג חשובה יותר מהחוק, מהכבוד הלאומי או מהשכל הישר. כשחברי כנסת מוחאים כפיים להצעה שמניחה מראש שביבי אשם וצריך חנינה, הם לא רק מחלישים את מערכת המשפט – הם מודים, בעצם, שהם לא באמת מאמינים במסלול המשפטי. זו הצהרה ברורה: אנחנו לא צריכים פסק דין, אנחנו צריכים פתרון. והפתרון הזה, כמובן, מגיע עם טעם של סיגרים ושמפניה.
אז מה הלאה? האם הנשיא הרצוג, שכנראה מעניין את הקוראים שלי בערך כמו פרסומת לקרקע חקלאית פוריה במאדים, יגיב? כנראה שלא. הרצוג, שידוע ביכולתו להתחמק מעימותים כמו חתול שחומק מגשם, ישמור על שתיקה דיפלומטית. הוא יצחקק בנימוס, יגיד משהו על “יחסי ישראל-ארה”ב”, וימשיך הלאה. בינתיים, הציבור הישראלי נשאר עם הטעם המר של ההצגה הזו. כי בסופו של דבר, זה לא רק טראמפ שהפך את הכנסת לקרקס. זה אנחנו, שממשיכים לבחור את הליצנים שיושבים שם.
