פתח דבר: איך הפוליטיקה חנקה את המדע
משבר הקורונה חשף לא רק את מגבלות המדע והרפואה, אלא גם את כוחה המדכא של הפוליטיקה. בישראל, כמו בעולם, החלטות שהיו אמורות להתבסס על נתונים וראיות נדחקו הצידה לטובת שיקולים פוליטיים, אסטרטגיים, כלכליים וחברתיים. מאחורי החיסונים המהירים וסגרים המוניים, הסתתרו שכבות של הסתרה: 2מסמכי פייזר וה-FDA שנותרו חסויים ל-75 שנים (בסופו של דבר מקוצרות ל-8 חודשים), פעילות מועצת החירום הציבורית (1מח”ץ) שנדחקה לשוליים, ופתרונות ישראליים כמו איברמקטין ואמור-18 (amor-18) שנתקעו תחת לחץ פוליטי. במאמר זה אנסה לבחון כיצד הפוליטיקה חנקה את המדע, והותירה את הציבור ללא תשובות שלמות.
1. 75 שנות חיסיון: מסמכי פייזר וה-FDA
בנובמבר 2021, חשיפה של מסמכי פייזר וה-FDA עוררה סערה עולמית. ה-FDA ופייזר ביקשו בתחילה להחזיק את המסמכים האלה, הכוללים נתונים על בטיחות ויעילות חיסון ה-mRNA של פייזר, חסויים למשך 75 שנים – טענה שזכתה לביקורת חריפה כהסתרה ממסדית. ארגונים כמו ‘אנשי בריאות הציבור ורפואה לשקיפות’ (PHMPT) הגישו תביעה בארצות הברית, והצליחו להפחית את החיסיון ל-8 חודשים בלבד, כאשר מסמכים ראשונים שוחררו במרץ 2022. החשיפה חשפה אלפי דפים של דיווחי תופעות לוואי, כולל מקרים חמורים כמו מיאליטיס רוחשית (דלקת בחוט השדרה) והפרעות קרישת דם, שהעלו שאלות על שקיפות תהליך האישור.
בישראל, שחתמה על הסכם ענק עם פייזר ב-2020 והפכה ל”מעבדה עולמית” לחיסון, החיסיון הזה היה בעל משמעות מיוחדת. הממשלה לא העניקה שקיפות למסמכי פייזר, והתמקדה בהצגת החיסון כ”פתרון המושלם”. החיסיון של 75 שנים לא נחשב בעיני הממשלה כבעיה, והציבור נותר ללא גישה למידע שיכול היה לשנות את תפיסתו לגבי הסיכונים והיתרונות. זו לא הייתה החלטה מדעית, אלא פוליטית – שמירה על נרטיב של הצלחה לאומית, גם במחיר של הסתרה ובלי לייחס חשיבות יתרה לבריאות הציבור ולטובתו.
2. מועצת החירום הציבורית (מח”ץ): קולות דחויים ותורת ניהול המגיפות
מועצת החירום הציבורית לניהול משבר הקורונה (מח”ץ), קבוצה של רופאים, מדענים ואנשי אתיקה בישראל, פעלה מאז 2020 והיא עדיין קיימת ופעילה עד היום, ממשיכה לבקר את ניהול המשבר. מח”ץ מורכבת מאנשי מדע ורפואה מהשורה הראשונה, עם ניסיון מקצועי יוצא דופן, למשל ד”ר יואב יחזקאלי (רופא מומחה לרפואה פנימית וטיפול במגפות), ופרופ’ רצף לוי, פרופסור ב-MIT ומומחה לניהול משברים ולוגיסטיקה, עם רקע בצבא (במודיעין) והשכלה מתקדמת במדעי הניהול וההנדסה. ייעץ לממשלת ישראל לפני הקורונה בנושאי ניהול משברים והיערכות לאסונות, ובין היתר תקף בחריפות את משרד הבריאות על חוסר הכלים לאסוף נתוני תופעות לוואי בישיבת ה-FDA, בטענה שהמערכת הישראלית אינה מתקדמת כפי שנטען על ידי ד”ר שרון אלרעי פרייס. טענותיו זכו לאישור חלקי בדוח מבקר המדינה, שחשף בעיות רציניות בניהול המשבר ובאיסוף נתונים). רבים מהם עבדו במערכות רפואיות ואקדמיות מרכזיות, והביאו עמם ידע רב-שנים בניהול מגיפות, פיתוח תרופות.
אנשים אלה, כמו רבים אחרים במח”ץ, הם מומחים בעלי שם עולמי, עם שורות ארוכות של פרסים, כולל פרס ישראל, וקריירות מרשימות באקדמיה ובתחום הרפואה. הם קראו לאמץ טיפולים מוקדמים כמו איברמקטין, הידרוקסיכלורוקווין וויטמינים, תוך ביקורת חריפה על הסגרים, חובת המסכות והדגש הבלעדי על חיסונים. הם טענו שהממשלה ומשרד הבריאות התעלמו ממחקרים וראיות על טיפולים חלופיים, ושזה נבע משיקולים פוליטיים ולא מדעיים. אחת הטענות המרכזיות של מח”ץ בזמן אמת הייתה שה”מגיפה” מנוהלת בניגוד ל”תורת ניהול המגיפות”. המונח הזה מתייחס למסגרת מדעית ומקצועית שמבוססת על ניסיון היסטורי ועקרונות אפידמיולוגיים, כמו חיזוי, מעקב אחרי תחלואה, טיפולים מוקדמים, והגנה על אוכלוסיות מוחלשות, מבלי לפגוע בזכויות אזרחיות או בחירות כלכליות. ניתן להבין כי מח”ץ טענה שסגרים המוניים, חובת חיסונים, והדחיה של טיפולים כמו איברמקטין הפרו את העקרונות האלה, והפכו את המדיניות לכלי פוליטי ולא למענה רפואי.
מח”ץ לא הסתפקה בדיונים ציבוריים – היא הגישה עתירות לבג”ץ נגד הגבלות הסגר, חובת המסכות ,וככל הנראה גם נגד סירוב משרד הבריאות לאשר שימוש באיברמקטין כטיפול. למשל, ב-2021 הם דרשו שקיפות בפרוטוקולים של קבינט הקורונה וטענו שהחלטות הממשלה פוגעות בזכויות יסוד ללא הצדקה מדעית. אך בג”ץ דחה את רוב העתירות, בטענה שהממשלה פעלה במסגרת סמכותה בחירום. התקשורת המרכזית, כשכבר התיחסה אליהם, תייגה את מח”ץ כ”מתנגדי חיסונים” או “קונספירטיביים”, למרות שהם לא התנגדו לחיסונים, אלא דרשו גישה רחבה יותר.
הפוליטיקה כאן ברורה: הממסד מעדיף לשלוט בנרטיב ולדחוק קולות חלופיים, גם כשיש להם בסיס מדעי חזק מצד מומחים מהשורה הראשונה. מח”ץ כנראה נתפסה כאיום על הסדר, ולכן הושתקה – לא בגלל שהראיות שלה היו שגויות, אלא מפני שהן לא התאימו לקו הרשמי. הטענה שלהם על הפרה של “תורת ניהול המגיפות” ממחישה איך המדע הושם בצד לטובת החלטות פוליטיות, כמו סגרים שפגעו בכלכלה וחברה מבלי להציג תועלת ברורה.
3. חניקת המדע על ידי הפוליטיקה: איברמקטין, amor-18, ו-BriLife
המקרים של איברמקטין, amor-18, וחיסון BriLife של המכון הביולוגי ממחישים כיצד הפוליטיקה דיכאה פתרונות ישראליים מבטיחים, תוך העדפת נרטיבים חיצוניים וכלכליים על פני מדע מקומי.
איברמקטין (פרופ’ אלי שוורץ): מחקר ב-2021 של 3פרופ’ אלי שוורץ הראה שאיברמקטין, תרופה זולה ומוכרת לטיפול בטפילים, מקצר את זמן הנגיפיות אצל חולי קורונה קלים. הניסוי, שנערך במרכז הרפואי שיבא, הראה ירידה משמעותית בנגיפיות תוך 4-6 ימים, עם בטיחות גבוהה. עם זאת, משרד הבריאות דחה את השימוש בו, בטענה לחוסר ראיות מספיקות, והתבסס על המלצות ה-FDA וה-WHO שדחו את השימוש מחוץ למחקרים מבוקרים. הסיבה האמיתית עשויה להיות לחץ בינלאומי להדגיש חיסונים כפתרון הבלעדי, או חשש שטיפול זול וזמין יערער את הנרטיב של חברות התרופות הגדולות כמו פייזר. להשוואה, במדינת 4אוטרפרדש בצפון הודו, שבה חיו כ-200 מיליון איש, הממשלה אישרה שימוש נרחב באיברמקטין כחלק מהטיפול בקורונה החל מ-2020. תוכנית זו כללה מתן פרופילקטי של התרופה לאנשים בסיכון, ודיווחה על שיעורי תחלואה ותמותה נמוכים יחסית בהשוואה למדינות אחרות בהודו, למרות שלא חוסנה רוב האוכלוסייה. למרות זאת, משרד הבריאות הישראלי התעלם ממקרים כאלה, והמשיך לדבוק בנרטיב הגלובלי נגד איברמקטין.
אמור-18 (6אמורפיקל): התרופה הישראלית, מבוססת על Amorphous Calcium Carbonate, הראתה תוצאות מדהימות בשלב 2 של הניסויים (100% החלמה בקבוצת הטיפול לעומת 80% בקבוצת הביקורת), עם השפעה מהירה על תסמינים ונגיפיות. עם זאת, היא נתקעה בשלב 3 עקב חוסר מימון, תחרות עם תרופות כמו Paxlovid של פייזר, וחוסר תמיכה ממשלתית.
BriLife (פרופ’ שמואל שפירא): החיסון הישראלי של המכון הביולוגי, מבוסס על וירוס חי מוחלש, הראה תוצאות מבטיחות בשלב 1/2 של הניסויים (2020-2021), עם תגובה חיסונית טובה ובטיחות סבירה. עם זאת, הוא נזנח לטובת חיסוני פייזר, תחת לחץ ממשלתי ותחרות בינלאומית. פרופ’ שמואל שפירא, שהיה איש ממסד עד 2022, הפך למבקר חריף של החיסונים לאחר שחווה פגיעה משלוש מנות, וכתב את 5קרקס הפנדמיה כמסמך זעם על ניהול המשבר.
4. מדוע זה קרה? השפעות ארוכות טווח
החניקה הזו של המדע נבעה ממספר גורמים: לחץ בינלאומי מחברות כמו פייזר וה-FDA, רצון פוליטי לשלוט בנרטיב ולמנוע ביקורת, ופחד ממשבר אמון ציבורי. בישראל, ההסכם עם פייזר ב-2020, שהפך את המדינה ל”מעבדה עולמית” לחיסון, היה צעד כלכלי ופוליטי, אך הוא בא על חשבון פתרונות מקומיים. פרופ’ אסא כשר, כחבר מח”ץ, הדגיש את הפגיעה בזכויות האדם והאתיקה, כאשר החלטות נלקחו ללא שקיפות או דיון ציבורי רחב. ד”ר שרון אלרעי פרייס, מנהלת שירותי בריאות הציבור, טענה שהמערכת הישראלית היא מהמתקדמות בעולם, אך פרופ’ רצף לוי תקף אותה בחריפות בישיבת ה-FDA, בטענה שמשרד הבריאות חסר כלים לאסוף נתוני תופעות לוואי בצורה יעילה. טענותיו זכו לאישור חלקי בדוח מבקר המדינה (2023), שחשף בעיות רציניות בניהול המשבר, כולל חוסר שקיפות, איסוף נתונים לקוי, ותלות יתר בחיסונים מבלי לבחון טיפולים חלופיים. הדוח אישר שהמדיניות לא תמיד התבססה על נתונים מדעיים, אלא על שיקולים פוליטיים וכלכליים.
חוסר השקיפות לא הסתכם במסמכי פייזר – גם דיוני קבינט הקורונה נותרו חסויים תחת הנהגת ראש הממשלה נפתלי בנט, שר החוץ יאיר לפיד, ושר הביטחון בני גנץ. ב-2021, הממשלה החליטה להסתיר את פרוטוקולי הדיונים בטענה לסודיות לאומית, מה שהעצים את החשדות לקיומם של אינטרסים פוליטיים על חשבון שקיפות ושיתוף הציבור. החלטה זו, שהתקבלה ללא דיון ציבורי משמעותי, נתפסה על ידי מבקרים כניסיון לשמר שליטה בנרטיב הרשמי ולמנוע ביקורת על החלטות כמו הסגרים המוניים והדגש הבלעדי על חיסונים. מועצות וארגונים, כולל מח”ץ, טענו כי הסתרה זו פגעה בדמוקרטיה הישראלית והותירה את הציבור בחושך לגבי השיקולים האמיתיים מאחורי המדיניות, ובכך חיזקה את התלות העיוורת בממסד על חשבון חופש המידע והבחירה.
ההשלכות ארוכות הטווח כוללות אובדן אמון ציבורי במערכות הבריאות והחינוך, פגיעה בכלכלה ובחברה עקב סגרים מיותרים, חניקת חדשנות ישראלית ומעל הכל פגיעה בילדים של כולנו, כולל נזקים נפשיים, חינוכיים ובריאותיים ארוכי טווח עקב סגרים וחובת מסכות, שהוכחו כמיותרים ומזיקים.
5. לקחים לעתיד
משבר הקורונה חייב ללמד אותנו ששקיפות ומדע צריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות, ולא פוליטיקה או רווחים. מועצת החירום הציבורית (מח”ץ), עם שלל מומחיה הציעה גישה מאוזנת יותר, אך קולותיה נדחקו הצידה. “תורת ניהול המגיפות” צריכה להנחות מדיניות עתידית, עם דגש על טיפולים מוקדמים, שקיפות מלאה, וחופש מחקר. הדוח של מבקר המדינה (2023) מצביע על הצורך בשינוי מערכתי, אך השאלה נותרת: האם המערכת, שמונעת משיקולים פוליטיים וכלכליים, מסוגלת ללמוד את הלקחים, או שתמשיך להעדיף נרטיבים על פני אמת?
לא רק המערכת צריכה לקחת אחריות – גם הנתינים, אותם עבדים נרצעים מהעדר הממוצע, חייבים להתעורר ולשאול שאלות קשות. הציבור, שנתן אמון עיוור בממסד ובתקשורת המרכזית, הפך לעיתים לקורבן של הנרטיב הרשמי, מבלי לבחון את הנתונים או את החלופות. חוסר סקרנות, פחד, ונטייה לעקוב אחרי ההמון – כפי שהדגים המשבר – אפשרו את החניקה של המדע וההסתרה של פתרונות מבטיחים. כדי למנוע חזרה על אותם טעויות, הנתינים חייבים ללמוד לחשוב ביקורתית, לבחון מקורות מידע, ולדרוש שקיפות – אחרת, הם יישארו כלי משחק בידי המערכת, חסרי חופש ואמת.
מקורות:
1מועצת החירום הציבורית (מח”ץ)
2המסמכים באתר ‘אנשי בריאות הציבור ורפואה לשקיפות‘
3פרופ’ שוורץ בשיחת וידיאו עם גיא מרוז בפייסבוק על ניסוי איברמקטין
4ההצלחה של אוטר פראדש – חלק א | חלק ב | חלק ג
5פרופ’ שמואל שפירא ‘קרקס הפנדמיה‘
6אמורפיקל – התרופה הישראלית
