בשנים האחרונות, השיח הציבורי סביב חיסונים הפך לטעון וקוטבי במיוחד. בעוד שחלק מהאנשים מתנגדים לחיסונים באופן גורף, קבוצה אחרת – שאני נמנה עליה – מביעה התנגדות לכפייה, תוך דגש על ספקנות מדעית, חשיבה ביקורתית, ודרישה לנתונים ושקיפות. עם זאת, החברה נוטה לתייג את שתי הקבוצות תחת אותה קטגוריה: “מתנגדי חיסונים”. תיוג זה אינו רק שגוי, אלא גם מזיק, שכן הוא מוביל לאי-הבנות, דמוניזציה של דעות לגיטימיות, ופגיעה בדיון הציבורי. במאמר זה, הראשון מתוך שלושה, אבחן את ההבדלים בין שתי העמדות, את השגיאות שבתיוג הלקוי, ואת המחירים שהחברה משלמת כתוצאה מכך ובכלל זה המלכה חוזרת של אליל הביב כתופעת לוואי לבחירת חלקנו להצביע לאומ”ץ.
ההבדלים בין התנגדות לחיסונים להתנגדות לכפייה
התנגדות לחיסונים היא עמדה שדוחה את השימוש בחיסונים באופן עקרוני, לעיתים על בסיס טענות לא מבוססות מדעית כאמונה בחלופות לא מוכחות. לעומת זאת, התנגדות לכפייה אינה דוחה את החיסונים עצמם, אלא את האופן שבו הם נכפים על הציבור. זו עמדה ששואלת שאלות: האם הנתונים שמוצגים לנו מלאים ושקופים? האם ההחלטות מתקבלות על בסיס מדע נטו או שמא יש השפעות פוליטיות וכלכליות? האם זכויות הפרט נשמרות בתהליך?
מי שמתנגד לכפייה מעודד ספקנות – לא כחוסר אמון עיוור, אלא ככלי מדעי בסיסי שדורש הוכחות ובודק הנחות. הוא תומך בחשיבה ביקורתית, שבה כל טענה נבחנת לעומק ולא מתקבלת כמובנת מאליה. הוא דורש שקיפות – פרסום מלא של נתוני בטיחות, תופעות לוואי, ומחקרים – כדי שהציבור יוכל לקבל החלטות מושכלות. זו אינה דחייה של המדע, אלא דרישה שהמדע יעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר שלו.
לעומת זאת, התנגדות לחיסונים נוטה לעיתים להתבסס על רגש או על מידע מוטעה, ופחות על דיון רציונלי בנתונים. ההבדל המהותי הוא שבין שתי העמדות אין חפיפה הכרחית: אפשר לתמוך בחיסונים ככלי בריאותי ולהתנגד לכפייתם, ממש כפי שאפשר לתמוך בזכות הדיבור מבלי להסכים עם כל דעה שנאמרת.
השגיאות בתיוג הלקוי
החברה, התקשורת, ולעיתים גם מקבלי ההחלטות, נוטים לאחד את שתי העמדות תחת הכותרת “מתנגדי חיסונים”. זו שגיאה כפולה: ראשית, היא מבטלת את הניואנסים ומפשטת דיון מורכב לכדי דיכוטומיה של “בעד” או “נגד”. שנית, היא מדביקה תווית שלילית – שמזוהה עם קונספירציות וסכנה ציבורית – גם למי שמעלה שאלות לגיטימיות.
שגיאה זו נובעת בין היתר מהצורך האנושי לסדר את העולם בקטגוריות ברורות. בתקופות משבר, כמו מגפת הקורונה, הלחץ לקבל החלטות מהירות מגביר את הנטייה הזו. אך התוצאה היא שמי שמביע ספקנות או דורש שקיפות נתפס כמי שמסכן את הכלל, גם אם כוונתו היא דווקא לחזק את האמון הציבורי במערכת. לדוגמה, כאשר אנשים שאלו על תופעות הלוואי של חיסוני הקורונה או על חוזי הסודיות בין ממשלות לחברות התרופות, רבים מהם תויגו כ”מכחישי מדע”, למרות שהשאלות היו מבוססות על חוסר שקיפות אמיתי.
התיוג הלקוי גם מתעלם מההיסטוריה של ספקנות כמנוע להתקדמות. מקרים כמו שערוריית התרופה תלידומיד בשנות ה-50 וה-60, שגרמה למומים קשים ביילודים, מוכיחים ששאלות וביקורת על תרופות או התערבויות רפואיות אינן בהכרח “אנטי-מדעיות”. לעיתים, הן אלו שמונעות אסונות.
המחירים שהחברה משלמת
שלישית, התיוג פוגע במדע עצמו. כאשר ביקורת נתפסת כאיום ולא כחלק מהתהליך המדעי, המדע הופך לדוגמה נוקשה במקום לכלי חי ודינמי. היסטורית, התקדמות מדעית נבעה לעיתים קרובות מספקנות: גלילאו, קופרניקוס ואחרים נחשבו בזמנם ל”מתנגדים” להשקפה המקובלת, אך בסופו של דבר שינו את הבנתנו את העולם.
ישנו גם מחיר אישי. אנשים כמוני, שדוגלים בספקנות ושקיפות, מוצאים את עצמם מושתקים או מותקפים, לעיתים אף על ידי חברים ובני משפחה. התחושה היא של ניכור, כאילו הדרישה לדיון פתוח הפכה לפשע.
בנוסף לאובדן האמון, לפילוג החברתי ולפגיעה במדע, ישנו מחיר נוסף ששורף לנו את הנשמה: התוצאות הפוליטיות של בחירות נובמבר 2022. כ-37,000 מאיתנו – כמוני ואולי כמוך – הצביעו ל”אומץ” (או “אומץ לעם”), מפלגה שנלחמה על חופש הפרט ושקיפות. הקולות האלה, 0.7% בלבד, הספיקו כדי לדחוף את מרצ עם 150,696 קולות (3.16%) אל מתחת לאחוז החסימה של 3.25%. התוצאה? קולות ה’שמאל’ נזרקו לזבל, ונתניהו – “אליל הביב” – חזר לכסאו, בזמן שהימין הקיצוני שר שירי ניצחון.
אנחנו, שדגלנו בשקיפות ובחשיבה ביקורתית ולא התנגדנו לחיסונים עצמם, ואולי חלקנו רותחים מזעם על התוצאה הזו. נשברנו באמת מהצביעות המגעילה של מי שמצביעים עלינו עכשיו באצבע מאשימה, כאילו אנחנו אלה שהמלכנו את נתניהו. אותם צדיקים בסדום שכחו איך בימי הקורונה, כשנאסר עלינו להיכנס לבתי קפה או להתפרנס בכבוד רק כי סירבנו לכפייה, זה היה להם כמו מוסיקה קלאסית – נעים, מתורבת, “למען הבריאות הציבורית”. הם ישבו שם עם הקפה שלהם והתענגו על הדרתנו, תמכו במדיניות שרמסה אותנו, ועכשיו יש להם את החוצפה לבכות על תוצאות הבחירות? הם אלה שדחפו אותנו לקצה, שהפכו אותנו לאויבי הציבור, ואז מתפלאים שבחרנו במי שדיבר בשמנו. לא מקטר על המצב אלא על הפרצוף הכפול של מי שרקדו על הדם שלנו ועכשיו מיתממים.
כיצד ניתן לתקן את המצב?
כדי להתמודד עם הבעיה, יש צורך בשינוי גישה. ראשית, על התקשורת ומקבלי ההחלטות להכיר בניואנסים ולא להכליל עמדות שונות תחת תווית אחת. שנית, יש לעודד שקיפות מלאה – פרסום נתונים גולמיים, דיונים פתוחים על מדיניות, והכרה בכך ששאלות אינן סכנה אלא חלק מהתהליך. שלישית, על החברה ללמוד מחדש את ערך הספקנות ככלי לחיזוק האמון, ולא כמשהו שיש לדכא.
ההבדל בין התנגדות לחיסונים להתנגדות לכפייה הוא מהותי, אך התיוג הלקוי של החברה מטשטש אותו. השגיאה הזו לא רק מעוותת את השיח הציבורי, אלא גם גובה מחיר כבד: אובדן אמון, פילוג חברתי, ופגיעה במדע ובפרט. כמי שמאמין בחשיבה ביקורתית ובשקיפות, אני קורא לחברה להפסיק את התיוג הפשטני ולהתחיל להקשיב. רק דיון פתוח ומבוסס נתונים יוכל להוביל אותנו קדימה, מבלי להשאיר אף אחד מאחור.
חלק שני – 2 מיליון נמנעים מול 38 אלף: מי באמת אחראי לניצחון נתניהו
חלק שלישי – מסין ועד התו הירוק: הצביעות של השלטון והמלחמה בלא-מחוסנים
